גופי לא יבגוד בי

בימים ההם השתולל הטרור ברחובות. הכיבוש בשטחים נתן את אותותיו, ופלשתינים רבים רצו להתנקם בישראל. אחת האופציות מבחינתם הייתה לרצוח אזרחים תמימים ברחוב ולהטמין חפצים חשודים שחלקם התפוצצו ללא תשומת לב האזרחים. הממשלה הייתה חסרת אונים אל מול המצב החדש שנוצר וניסתה בכל דרך למנוע את ההתדרדרות הביטחונית. מצב זה הצית רעיון במוחו של אבי. בוקר אחד לפני שהפציעה החמה הוא לבש את מכנסיי הג'ינס שהוא כל כך אהב, התניע את המכונית הישנה שקרטעה ונסע. הכבישים היו כמעט ריקים, למעט משאיות שהיו צריכות להגיע ליעדן. הוא החנה את רכבו קרוב למקום יעדו, עלה לקומה השמינית ופגש במקרה את האחות.

"בוקר טוב, אין כרגע ביקור חולים," אמרה בכעס.

אבי פנה מיד להנהלת בית החולים וביקש את התיק הרפואי לצורך המשך הטיפול בבית חולים אחר. מההנהלה נמסר לו כי תיקים רפואיים אינם יוצאים מבית החולים.

"ניתן לקבל צילום", מסרה האחות.

אבי הבין שבית החולים יצלם רק את מה שהוא ירצה לצלם, והעובדות המרשיעות יישארו בבית החולים. ואז החליט להזמין ביקורת עבורי במרפאה האורולוגית.

נכנסנו לחדרו של הרופא שעלעל בתיק הרפואי הירוק. אחר-כך ראה היכן בדיוק הניח הרופא את התיק.

אבי יצא למסדרון בית החולים וצלצל למחלקת הביטחון של בית החולים מהטלפון הציבורי: "יש תיק שמננו משתלשלים חוטים. התיק נמצא ליד חדרו של האורולוג", אמר.

"תישאר במקומך", ביקש הקב"ט מאבי, ומיד נשמע צלצול פעמון החירום, כשבמערכת הכריזה הודיע הקב"ט כי על כל החולים והמבקרים לעזוב מיד את המקום.

האורולוג נמלט יחד עם כל החולים שהמתינו בתור, ואז נכנס אבי במהירות לחדרו של הרופא, זיהה את התיק הרפואי שלי, הסתיר אותו תחת מעילו ונמלט מן המקום. הוא נכנס לרכב מפוחד, הניע אותו תוך חשש לגעת בתיק. רק כעבור חצי שעה של נסיעה, הוא עצר בצד הדרך, הביט במראות והוציא את התיק כדי לבדוק אם לקח את התיק הנכון.

אחר-כך לקחו אותי הוריי מחדרי, ויחד נסענו למקום אחר. "מהר," דחק אבי באימי שנהגה, ודמעות החלו לזלוג על לחייה: "חייבים להגיע כמה שיותר מהר".

בכיתי, הוא שם בפי מוצץ אך זה לא עזר. המוצץ נפל שוב ושוב, עד שהוא לקח אותי בידיו. כשנרדמתי הוא החזיר אותי לכיסא שמיועד לתינוקות ועיין במסמכים.

שוב הכניסו אותי לחדר הניתוח.

"יש פגיעה באורטר - הצינור שמקשר בין הכליה לשלפוחית," אמר זה שניתח.

"מה זה אומר?" שאל אבי.

"זה אומר שיש חבלה בשלפוחית, דבר שלא היה צריך לקרות. בכל מקרה, אנו מנסים להציל את הכליה הימנית," חתם את דבריו.

אחר-כך מסר אבי את התיק לעורך דין ששלח צילום של התיק לרופא מומחה אשר בירושלים כדי לקבל חוות-דעת רפואית.

לימים התברר כי הרופא שקיבל את התיק, הוא חבר קרוב של הרופא שניתח אותי ושגרם לי נזק בלתי הפיך. הוא צלצל מיד לרופא השרלטן ודיווח לו על הכול. בעקבות זאת נערכה פשיטה משטרתית במשרדו של עורך הדין, והתיק הרפואי נלקח מכוח צו בית משפט.

 

כעבור תקופה לא קצרה החליטו הוריי לקנות דירה במרכז הארץ. הם לא יכלו עוד להתגורר עם סבא וסבתא שלי משום שהיה צפוף מדיי ומחניק. ואז לילה אחד שמע אבי נקישות בדלת והתעורר בבהלה. כל גופו רעד. הוא העיר את אימי שלא ישנה כבר כמה לילות ושרק לפני זמן קצר נרדמה, אך היא התקשתה לקום. הנקישות גברו. אבי הדליק את האור במסדרון והציץ דרך העינית.
הוא נבהל, הקשיב ללחשושים מאחורי הדלת ומייד הבין. הוא פתח. הם התיישבו בסלון הבית ושוחחו עמו. בינתיים התעוררה אימי שכעסה מדוע דווקא עכשיו הם מצאו זמן להטריד אותם.

"אנו עושים את עבודתנו," אמרו.

"אחרי כל מה שעברנו, אנחנו עוד אשמים?" שאלה.

הם שתקו, ידעו את מצבם, מצבי וגם את מצבו של אבי שחש ברע.

הם הלכו.

אבי זומן לחקירה במשטרת ירושלים ונחקר באזהרה שבה טען כי התיק נמסר לו על-ידי הרופא המטפל לשם התייעצות. אבי שוחרר בערבות.

 

שדה התעופה בן-גוריון, ארבע וחצי לפנות בוקר. רק אתמול הוא סיים את ענייניו והעשיר את חשבון הבנק שלו. ככה זה שאתה מומחה, לפחות נחשב לכזה. הוא צעד לעבר מכוניתו היוקרתית ונסע. הוא ציפה לזה וגם ידע שמשהו עוד עלול להתגלות. בהתחלה התלבט והשאיר בידו כמה מסמכים. כשחזר לארץ מסר אותם לקרובת משפחתו. את היתר שרף מזמן. כן, הוא זוכר את הלילה ההוא שבו סיים את עבודתו וחזר לחיק אשתו ששאלה אותו לפשר היעלמותו.

"כמה זמן, שרוליק? כבר דאגתי לך," חיבקה אותו.

"היה לי יום עבודה קשה במיוחד, המון מטופלים, את יודעת."

הוא שתה מעט ויסקי וידע כי הוא בצרה. מחשבות רבות חלפו בראשו, אולי יעזוב את הארץ, אולי יטוס לחופשה ארוכה. אך הוא לא ייעשה זאת. למה לו? בגלל מקרה בודד אחד, בגלל זלזול וחוסר תשומת לב...

 

ואני המשכתי להתמודד, לא הייתה לי בררה. היה לי חדר משלי, אם אפשר היה לקרוא לזה חדר, חדר בלי הרבה משחקים, ציורים וצעצועים, חדר שהיו בו בעיקר מכשירים וציוד רפואי, חדר מנכר ומשעמם. ואימי גרה ישנה לצד מיטתי על מזרון . פעמים מאטות שניתן היה סידרו לאימי מיטה לצידי . - הרי אין איש בעולם שיפקיר תינוק בן שנה. אולי אני מגזימה מעט, יש כאלה שאולי כן יעשו את זה מסיבות שלהם, אבל הוריי לא. יותר נכון, אימי לא. אולי בעצם גם אבי לא, כי למרות הכול הוא דאג, תמך ועזר. אך עם הזמן נעלם. הוא החליט שהשנים הראשונות לצידי הספיקו לו. המעמסה הנפשית הייתה גדולה עליו, נפשית היה לו קשה הוא טיפל באחי ובענייני המשפט , והשאיר לאימי את מלאכת הטיפול בי.

יום אחד שאלתי אותה מדוע אבי כמעט אינו מגיע לבקר אותי.

"הוא עסוק, ילדתי אבא צריך לעבוד", אמרה..

"אז תגידי לו שיבוא מחר," ביקשתי ממנה.

"בסדר יקירה".

בהיתי בקירות, היה משעמם. כל שעה נכנס לחדר מישהו אחר ודרש בשלומי. פעם בדקו אותי ופעם ביקשו ממני שאצא החוצה לנשום מעט אוויר יחד עם המטפל. כששקית השתן הייתה מתמלאת היו מחליפים לי אותה. כן, השקית הייתה מתמלאת מהר משום שעשו לי פתחים והשתן היה יוצא החוצה. ולא, השלפוחית הייתה מתפוצצת.

מדי בוקר היו האחיות באות כדי לבדוק אותי. אחר כך היו באים המומחים, והוריי חשדו בהם. מומחים מבחינתם יש רק על הירח. כל מגע יד של רופא מומחה בי, נבחן היטב בעיניהם של הוריי. בשלב מאוחר יותר פתחו במקום משחקייה. כנראה קיבלו תקציב. משחקייה זו לא דמתה למשחקיות של היום עם המתנפחים והמכוניות. זו הייתה משחקייה צנועה עם כמה ספרים, בובות ופאזלים. שעה-שעתיים ביום הייתי מבקרת בה משום שלא היה לי היכן להיות. כמה כבר אפשר לשהות בחדר עם קירות לבנים? למזלי הייתה לי בחדר טלוויזיה בשחור-לבן וצפיתי בתכניות טלוויזיה אהובות, כמו "זהו-זה" ו"רגע עם דודלי". אולם תכניות אלו הוקרנו רק פעם בשבוע, ובערוץ האחד והיחיד שהיה אז היו לרוב תכניות לימודיות. לכן הפצרתי שוב ושוב באמי לצאת לסיור בחדרים הסמוכים, לחפש בהם ילדים, והייתי מוצאת אותם, השתוקקתי להיות במחיצתם. אולם עד שהתחברתי עמם, חלקם כבר הספיקו לעזוב מהר את בית החולים. אלה באו לרוב לזמן קצר עקב חום גבוה או אבעבועות שחורות. אחרים שהו במקום זמן רב יותר, אך בכל מקרה פחות ממני.

כדי להתגבר על השעמום קראו לי הוריי סיפור, יצאו איתי החוצה, קנו לי דברים טעימים, שידרו אופטימיות, ניסו לא להישבר. אימי הייתה בוכה בלילות - היא הייתה זקוקה לפסיכולוג, כך חשבתי. ארבע שנים לגור לידי, ובגיל צעיר כל כך - 25. לעזוב כך פתאום את מקום העבודה ולגדוע את חייה מבחינה נפשית? מישהו נורמלי היה שורד כך לבד?

לאט לאט הבנתי שחייה של אימי אינם חיים. אי אפשר לכלוא את אימי ולא לאפשר לה לחיות. זהו, נגמרו לה החיים? היא כל כך צעירה, לא מגיע לה לעבור את כל הסבל הזה ולחיות ברגשות אשמה נוראיים כאלה. לכן יום אחד ביקשתי מאחד הרופאים שיוציא חוק נגד הורים שלא ישהו בבית החולים עשרים וארבע שעות ביממה. הסברתי לו ששהותה של אימי לצידי אינה מקלה עליה ואינה טובה גם בשבילי. אני צריכה גם להשתולל ולהתפרק. הוא הבין את זה וקרא לאימי לשיחה שבה עדכן אותה במצבי. היא פרצה בבכי ושאלה אותי אם זה בסדר שתצא מעט. השבתי בחיוב. ואז כשיצאה היא התקשרה אליי כל חצי שעה - הרגל של ארבע שנים לצידי אי אפשר לבטל ברגע.

 

ואז זה שוב קרה. אמא התבשרה שיש לצוות הרפואי דבר מה לספר לה. היא נסעה מהר לבית החולים והמתינה במחלקה. כוחה הנפשי אזל מזמן. היא הוציאה מתיקה מצנפת ונפנפה. שערה היה מפוזר ולא מאורגן, פניה היו מיוזעות, והיא לבדה מול כולם. בתוך מספר דקות הזמינו אותה שלושה אנשים להיכנס פנימה אל אחד החדרים.

"גב' הירצפלד, אנחנו רואים שנועה מתפקדת היטב," אמר הבכיר שבהם.

"מתפקדת? נו, טוב, שיהיה. אני יודעת שיש לכם לומר לי משהו לא טוב," צפתה.

"תראי, בתך גיבורה. לא ראינו ילדה כזו בעבר, היא מדהימה," אמרה גברת בגיל שישים.

"נכון, היא מתמודדת נהדר. היא מקסימה ומלאת שמחת חיים," אמרה השנייה.

"נו, אז?" שאלה אימי בחוסר סבלנות מופגן.

"ובגלל זה החלטנו שהגיע העת להוריד לה כליה אחת. הכליה הפכה לשק, ואין טעם שתישאר בגוף," הכריז הבכיר.

"רגע, אני לא מבינה. שוב פעם היא תצטרך לעבור ניתוח? כמה ניתוחים הילדה הזו צריכה לעבור עוד?" שאלה בכעס.

"אין בררה. זה דבר הכרחי. אנחנו נכין אותה לניתוח כמו שצריך. כעת היא גדולה יותר ומבינה הכול. יהיו לה שיחות עם העובדים הסוציאליים, והכול יהיה בסדר," אמרה הראשונה.

"אני לא יכולה יותר," אמרה אימי ועמדה להתעלף. שערה הלבין מאוד בתקופה האחרונה וקמטרים התחילו להיראות על פניה.

"תביאו לי מים, בבקשה, מהר," וקולה רעד. "אני לא רוצה, אני הולכת, אין לי כוח יותר. תקראו לבעלי, תאמרו לו שאני לא מרגישה טוב," ביקשה.

כעבור חצי שעה הגיע אבי מודאג. הוא עזב את עבודתו, כך פתאום באמצע היום.

"מה קרה, קרן?"

"אני כבר לא יודעת מה לעשות... איך היא תעבור את זה? איך?"

"את מה?" שאל.

"אני לא מבינה. כל פעם יש להם רעיון אחר. זה הכרחי? זה חשוב?"

"אני לא מבין על מה את מדברת. תשבי, את לא חייבת לעמוד," אחז אבי במותניה והושיבה.

"אני רוצה שתהיה איתי ," הטילה על אבי את פצצה.

"אבל את יודעת שאיני יכול... יש לי עבודה ובעיות פרנסה," ליטף את שערה שהיה עדיין פרוע.

"אתה יודע שאני גרה כאן כבר יותר משלוש שנים, ואתה כמעט לא מגיע לכאן. אני נושאת בעול לבדי ואינך תומך בי, בה. הגיע הזמן שתתעורר לפני שיהיה מאוחר," פסקה.

"למה את כועסת פתאום?"

"כבר נמאס לי. גם כך אתה לא מתעניין בה. אתה עסוק יותר מדיי בעניינך," אמרה ודמעות החלו לנצנץ בעיניה.

"זה לא נכון, מישהו צריך לפרנס," קבע.

"היא לא צריכה שתהיה איתה כל היום," קולה נרגע מעט. "היא בעצמה ביקשה להיות לפעמים לבד. אבל תצטרך להגיע אליה הרבה יותר, הרבה יותר מכפי שאתה רגיל."

"ומה עם אחותך?" שאל, חיפש פתרון מהר כדי להתמודד עם הסיטואציה החדשה.

"אחותי, איך היא קשורה לנושא? אתה אבא שלה, אתה אחראי לה בדיוק כמוני."

"טוב, קרן. אני הולך..."

"רגע, לאן?"

"הביתה."

 

"אף אחד אינו מוכן להעיד," אמר חברו, עורך דין במקצועו.

רק לפני דקה הגיע אל המשרד של חברו, מתנשף כולו.

"איך זה יכול להיות. הרי ברור שהיה פה מחדל," אמר אבי.

"כן, אבל יש שתיקת קולגות. איש לא יעיד נגד עמיתו."

"אז מה הפתרון?"

"האפשרות היחידה היא לאתר רופא מחו"ל שיסכים לכתוב חוות דעת על המקרה," הציע בביטחון.

"ואחר כך?"

"אחר כך נגיש תביעה אזרחית."

 

 

הוצאות ספרים


הוצאות ספרים קמו והתפתחו במשך

קרא עוד

הוצאות לאור


הוצאות לאור משגשגות, ולראייה...

קרא עוד

המלצות הצוות


בשנה האחרונה פרסמה הוצאת ספרים

קרא עוד

פרקים ראשונים


כאן ניתן להתרשם מפרקים הראשונים...קרא עוד

פרסמו ספרכם כאן


חדש באתר - פרסום ספרים חדשים ואירוח

קרא עוד
שם:
טלפון:
מייל:
הודעה:
סניף צפון 04-8734066
סניף מרכז 052-5702454