אלת הירח

לפני שנים רבות עמדה להיוולד תינוקת. כל בני הבית וגם החברים המתינו בסבלנות עד שהיולדת תסיים את ייסוריה. והנה לאחר מאבק של מספר שעות יצאה התינוקת אל אוויר העולם בלידת עכוז ושקְטַה כמו דג. המיילדת ביקשה גיגית מים קרים והזדרזה לטבול את התינוקת בתוכם. קולות של בכי נשמעו בכל החדר.

קשת הייתה בת חצי שנה כשבדיוק הגיע אבא לחופשה מהצבא הטורקי. היא חיכתה לו מאחורי הדלת של בת דודתה של אימא וידעה שתמיד אהבנו אותה. אמרתי לה להיות בשקט. היא צחקקה מעט, ולפתע הוא הופיע ליד הדלת בבגדיו הצבאיים, חייך בעיניים בורקות וחטף את התינוקת מידי אימא. היא דמתה לבן דוד שלי, אמר, אבל קצת יותר יפה. אמר לקח גם אותי והושיב את שנינו על ברכיו והחל לנדנד אותנו. הוא התבדח על ישבניה של קשת. עד היום יש לה ישבנים עגלגלים.

כשקשת הייתה בת שנתיים וחצי הפלגנו לישראל והתגוררנו בירושלים בשכונת משכנות שאננים ליד תחנת הרוח ברחוב מונטיפיורי. בשכונה הזו כולם היו עולים חדשים מטורקיה, ולילדים היה גן של ורדים. חיינו כמו פרפרים. התגוררנו בשיכוני הרכבת, לא רחוק משטח ההפקר, אף שכל העת רבצה סכנה מעבר לחומות. לפיכך האבות שלנו כמעט לא עבדו וירדו לשטח המסוכן להביא כמה חפצים כדי למוכרם לשם פרנסה. כל הזמן פחדה אימי מהמתרחש מעבר לחומה וגם סבלה ממחלה קשה, ועקב כך אושפזה בבית החולים הדסה. לימים התברר שאימי הפילה פעמיים דווקא בחודשים המתקדמים להריונה.

ירושלים של אז הייתה מהפנטת ופסטורלית. כשהשמש שקעה מאחורי ההר התעטפה כל השכונה בזהב. בבתים לא היו מנעולים, היה אמון הדדי. קשת ואני הלכנו ל"גן הפרחים" שבו עבדה גננת שדמתה לפרח - אני חושבת שקראו לה ורד. בין ילדי השכונה היו שני בני דודיי, טוטו ותיקו. טיקו היה ידיד שלה וטוטו היה ידיד שלי, וזאת הייתה אהבת הילדות הראשונה שלי שהסתיימה באכזבה, משום שהמשפחה של טוטו נסעה בחזרה לאפריקה הצפונית. לכן חלמתי שיום אחד נחזור ושוב נשחק יחד. כשחזר כבר לא הייתי חלק מהחבורה. לא חלף זמן רב עד שהייתי חברה של תיקו, וקשת מצאה לעצמה תחליף. בין כך ובין כך כבר הפסיקה להתייחס אליו.

לעתים אכלנו טיקו ואני יחד. אימא שלו הייתה מגישה לו צלחת מלאה בחתיכות עוף, אך הוא לא אכל כמעט דבר. אז אכלתי את השאריות וליקקתי את עצמות העוף בלי שיראה. עד כדי כך הייתי רעבה לאוכל. להורי לא היו אמצעים כלכליים כמו להוריו של טיקו. עד גיל שמונה נראיתי כמו ילדה אנורקסית חסרת תזונה. ואז יום אחד החלטנו לחזור לטורקיה לאחר כמעט שלוש שנים בארץ. בטורקיה שלא כמו בישראל מצבנו הכלכלי היה הרבה יותר טוב. אבי עבד בבית חרושת של גרביים בתפקיד ניהולי, ואני למדתי אנגלית כבר בכיתה א בבית הספר שהיה קרוב למקום מגוריי – רק הייתי צריכה לקפוץ מהקיר הגבוה לצד השני והכול בעזרת אימי. עם זאת הייתי מאחרת לשיעורים, הייתי אוהבת לקום מאוחר. לא הייתי תלמידה גרועה וגם לא הייתי מרדנית. תמיד בשליש האחרון של השנה קיבלתי ציונים גבוהים יותר משני השלישים הראשונים. יום אחד פגשנו הוריי את המורה לספרות בבית הספר שאמרה שיהיה סופרת.

בשכונה אחרת, רחוקה יותר, התגוררו אחותה של אימי וילדיה. הבת הגדולה הייתה כמעט בגילי והשנייה קטנה ממני בשנה. הילד בן השנתיים היה בכיין. בת דודה אחת הייתה עבורי מקור של שמחה – וזה היה שמה. אבל אחותה של שמחה הייתה שונה ממנה, קנאית כזו. היא לא דמתה לאף אחד מהמשפחה, כמו "דאבו דוגו". היינו פשוט בורחות ממנה כדי להיות לבד, והיא מצידה מעולם לא התייאשה לרדוף אחרינו ולהציק לנו בשאלות מיותרות, גם כאשר התבגרה.

למשפחה שלי היו חיים די טובים – אבי ואימי אהבו מאוד זה את זו, למרות שלעתים היו קצת רבים. יום אחד כמעט נפל עלינו אסון. מאחורי הבית הייתה גינה שבה לבלב עץ דובדבנים. לעתים קרובות היה אבי מטפס על העץ ומשליך על השמיכה דובדבנים רבים שקשת ואני היינו אוספות. ואז פתאום החל העץ להתעקם ולקרוס, ואבי יחד אתו. אבי קפץ וניצל בנס. לאבי לא קרה דבר, אבל התחושה שלנו הייתה קשה. השכנה שהתגוררה מעלינו אמרה שזה יביא לנו מזל רע. ואמנם ההורים שלנו נפרדו לאחר כמה חודשים. לאחר זמן קצר עזב אבי את הבית ונסע לאחותו שגרה בעיר רחוקה. הוא מצא אישה אחרת שהייתה צעירה ממנו בעשר שנים. לא פלא, ספרה אמי, אחותו של אבא הייתה מן שדכנית, מסדרת בחורות לגברים.

בחלוף מספר שבועות תכננה אימי לנסוע לשם. קשת ואני התחלנו לבכות. "אימא, תביאי בבקשה את אבא הביתה", התחננו. ואימא באמת ניסתה, אך ללא הצלחה. הקשר עם ההיא היה חזק מאוד, קשר שלא הותיר מקום לפיוס ביניהם.

אחר כך התחתן אבי בביגמיה וטס בחזרה לארץ. כשהייתי בת שלוש-עשרה החלטתי שגם אני אטוס לישראל. תמיד הייתה לי פינה חמה בלב לישראל. התגעגעתי לשירים, לריקודי העם, לריח של ירושלים ולאוויר הנקי שלה, שלא היה לי בטורקיה. אבל אימי לא הסכימה. אני זוכרת שעשיתי לה את המוות, עד שיום אחד אמרתי לה שאני רוצה לראות את אבא, ואם חלילה יקרה לו משהו ולא אראה אותו שוב, זה יהיה בגללה. לבסוף אימי השתכנעה ופגשתיו. הייתי אז נערה יפה מאוד. כשהייתי בת שש וחצי גזזה אימי את שערותיי. את האמת, הם היו ארוכים מאוד, הגיעו עד הברכיים, ואני בכיתי וצרחתי.

"אימא, תדביקי לי את השערות עם מים וקמח", ביקשתי ממנה.

מאז שנאתי לגזור את שערותיי.

קשת אהבה המון דברים: לשחק בחבל, בקלס, לרקוד בסגנון הסמבה. היא הייתה מרימה את החלק הקדמי של החצאית, מנענעת את רגליה הקטנות ושרה "צ'יקיטה בננה" (בננה קטנה בספרדית) של ניבון סביליה - זמרת ורקדנית בסגנון של "כרמן מירנדה". הייתי מעיפה מבט לעבר אימי, אחותה ושמחה בת דודתי שהתפעמו מילדת הפלא. הם העריצו אותה. גם אני אהבתי אותה ובעיקר את צחוקה שנשמע כמו סטרטר של מכונית. תמיד נדבקתי מצחוקה. כשאימי והיא ליוו אותי לשדה התעופה פרצה קשת בבכי וביקשה שאחזור מהר. "תביאי לי שמלה לבנה", ביקשה בקשה צנועה שלא יכולתי לסרב לה, אך מעולם לא חשבתי לחזור לטורקיה. לעולם לא אבין למה בכלל הגעתי לשם ולמה עזבתי את כל אוהביי, ואת משפחתי ואת החברים שלי - אני חושבת שאחותי ושמחה לא סלחו לי על כך עד היום.

התיישבתי במושב אמינדב, מקום צחיח, אך הייתה קרבה בין האנשים. בשעות הערב עשו התימנים מסיבות. הייתה שם גם ילדה הודית, ג'סמין, שהזכירה לי את קשת ושגרמה לי להתגעגע. הילדה הזאת הייתה בתם הקטנה של המשפחה ההודית.

יום אחד חגגנו במושב את חג הפורים. כשהגעתי לשחק עם ג'סמין נתנה לי משפחתה תחפושת של הודית, כך ששוב הייתה לי צמה ארוכה כמו פעם. כמו כן טיפלתי בשלושה לולים של אפרוחים.

פעם באמצע עונת החורף באה ג'סמין ללול יחד אתי. היא אמרה בקול עמוק שעלינו לקנות גרביים לאפרוחים הזכים כדי שלא יהיה להם קר. היא הביטה בי בעיני הגדולות שכיסו את פניה הקטנות. נוסף על כך, היו לי ימים טובים, אך הייתי חשופה למצבי הרוח של אשת אבי שהייתה חולת נפש ורשאית.

כשהייתי בת ארבע-עשרה חזרה אימי לארץ עם קשת ועם אבי החורג, ועברתי להתגורר אִתן בפרברי תל-אביב. מאוחר יותר התחלתי ללמוד אופנה, ובחלוף שנתיים, בגיל שש-עשרה, התחתנתי באל כורחי עם השכן שלי, משום שכך אימי רצתה. ידעתי מראש כי נישואיי עתידים להיכשל, ובתוך שלושה חודשים מצאתי את עצמי רצה לרבנות הלוך ושוב, לאחר שוויתרתי על כל רכושי למען קבלת הגט. קיוויתי שיותר שום גבר לא ירים עליי יד.

כעבור תשעה חודשים נולדה בתי התינוקת, הפצפונת, במשקל שני קילוגרמים וחצי. קשת יצאה מדעתה מרוב אושר. היא הייתה מאוהבת כולה בילדה שלי. אימי דאגה משום שקשת לא יצאה עם בחורים, וכאלה היו בשפע. אך מדוע למהר? שנים כעסתי על אימי שחיתנה אותי בגיל צעיר כל כך.

בחלוף שלוש שנים יצאתי לחופשי, התגרשתי סופית, למרות שאימי התנגדה לצעד שלי. אבי בנימין, לעומתה, עודד את רוחי, כמו תמיד. הליכי הגירושין לא היו קלים. ויתרתי על כל מה שהיה לי, חוץ מאשר על הילדה שלי. לקחתי אותה ואת המזוודה ויצאתי. מאז נשמתי עמוק וחזרתי להתגורר עם הוריי ועם קשת. אחר כך התגייסה קשת לצבא והתחילה לבלות עם חברים וחברות ושוב התרחקה ממני.

שנתיים אחרי שילדתי נולד אחי הקטן מנחם שהיה יפה תואר ועם קול של ילדה. הוא היה הילד הכי חכם שהכרתי מימיי. הוריי לא ידעו איך להתנהג לילד הנפלא והמהמם הזה. הוא ידע להצחיק אותי יותר מכל אחד אחר. כשלמד לנגן בגיטרה היינו שרים שירים יחד.

בשנים שאחר כך עברתי דירה, לחדר קטן וצנוע עם ילדתי שאהבתי יותר מכול. היה לי קשה להיפרד מקשת ומאחי הקטן והאהוב. אימי ילדה אותו בגיל ארבעים ואפילו לא ידעה לחתל אותו. עשיתי זאת במקומה. ילדתי ואחי גדלו יחד, ושניהם היו קרובים זה לזו כמו זוג תאומים. כשהם רצו מסביב לשולחן בסלון היה לבי מתמלא אושר, עד הרגע שבו נפל אחי לרצפה ממכה שקיבל. אך זו לא הייתה הסיבה לנפילה. הוא פשוט סבל ממחלת הנפילה.

אחר כך עברנו לעיר אחרת, לבת ים. זו הייתה עיר שבה מבלים יותר, עיר של חול, ים. בשבוע הראשון שלנו בעיר לקחתי חופש של עשרה ימים וירדתי לים להשתזף – זה היה בגיל עשרים.

כשקשת השתחררה מהצבא היא השתנתה מקצה לקצה. למרות שהתקרבה לאחי ולבתי היא הרבתה לצאת עם חברים. היא הכירה בחור שקט שעשה לה צרות, יותר נכון אימו. מה כואב לך? שאלתי אותה בשעה שראיתי את עצבותה מבעד לעיניה. היא סובבה את פניה החיוורות וביקשה ממני שלא אספר לאימא דבר.

"אני בהיריון!" הכריזה.

קפאתי במקומי. דמעות זלגו מעיניי למראה ילדתי, אחותי. קולה רעד.

"לפחות אהיה דודה", אמרתי.

"לא", ענתה. "משפחתו מתנגדת לכל הסיפור הזה".

רתחתי מכעס.

וקשת הפילה את העובר בבית החולים והייתה שרויה בדיכאון עמוק. היא כבר הייתה בחודש הרביעי להריונה. כשניגשתי למיטתה בהתה בתקרה. נראה שחיכתה לבחור שלה שלא ידע מה לעשות בסיפור הזה. לא ידעתי איך לעזור לה, אף אחד לא ידע איך להושיט לה יד. כולנו ניסינו להירתם לעזרתה. אימי נהגה לומר שהצער הכי גדול עובר בתוך ארבעים יום. אז התחלנו לספור את הימים.

במרוצת השנים מלאו לביתי רוזי שתים-עשרה, והספקתי להכיר את יוסי שהיה גבר רומנטי ללא תקנה. הוא כתב מאות שירים ורובם עבורי. לעתים היה מגדל זקן. כשהכרתיו היה בן עשרים ותשע וכשנפטר - בן שלושים ושמונה. זו הייתה טרגדיה. אחרי שנפל מהמדרגות בזדון בגלל ריב שפרץ בינו לבין אשתו שעמה היה בהליכי גירושין רותק לכיסא גלגלים. לאחר חודש של חוסר תחושה (שיתוק) בגופו התחתון מת על שולחן הניתוחים. בדיעבד התברר לי שאחיה של אשתו גרם למותו.

יוסי היה חלק חשוב בחיי. הוא היה חכם כמו אינציקלופדיה מהלכת על שתיים. אהבתי אותו ואת שיריו ואת צחוקו המתגלגל ואת טוב לבו. והנה אנשים רעים גרמו למותו, עשו לו קונספירציה והפילו אותו. לפחות הוא מת עם חיוך על פניו. "רק אותך אהבתי כל חיי!" אמר לי יום אחד. מה שנותר ממנו הוא הזיכרון והשירים. לא זוכרת היכן הם היום.

יום אחד ממש במקרה הצעתי לקשת שנלך לים, והיא כרגיל אמרה שעוד מעט תשקע השמש ולא כדאי. לבסוף אחרי אלף שכנועים הסכימה. לבשנו בגדי-ים וצעדנו לשקיעה. לפתע הבחנתי בבחור שחרחר לבנבן שיניים, שנכנס לים יחד עם בחורה, ולא ידעתי אם הם זוג. אחר כך הבנתי שהם לא. אלו היו רק בני דודים שבאו לבלות יחד. ואז התחילה קשת עם הבחור השחרחר ונתנה לו לשים יד על כתפה – זה לא קרה הרבה, מאז הטברייני ההוא.

וקשת שמחה מרוב אושר. היא הייתה שחקנית בתיאטרון חובבים, ידעה להצחיק וגם להיות מתוחכמת, והבחור החדש הוקסם ממנה. הם היו זוג כמו במיתולוגיה היוונית - ונוס ואפולו שנפגשו בים. מיד לאחר שנפגשו התחילו לצאת וכבר התנשקו. והיא הייתה בעננים. למחרת יצאו עד ארבע לפנות בוקר, ולא הרגישו איך הזמן חלף. שמחת חייה כבשו את לבו. היא הייתה מסנוורת, אך כעבור שלושה ימים זה כמעט קרה, בדירתו בסלון. אחר כך הזמינה אותו אליה במובנים של סקס.

"אנחנו לא הולכים להתחתן", אמר הבחור.הוא הביא וודקה, והיא מצידה כיבדה אותו בנבטים סינים - זה כל מה שהיה לנו במקרר.

ואז הם שכבו על השמיכה במרפסת, הביטו בכוכבים והיו מאוהבים. היא נתנה לו את ידה וביקשה ממנו שיֵצא אִתה לטייל. היא סיפרה לו על ילדותה ועל הוריה שלקחו אותה לגן קסום ענק עם עצים גבוהים ונחל. אימא הכינה לה אז כתר מפרחים של מרגליות.

"לגן הזה קוראים חרביה, הייתי אז בת שבע", הצביעה.

בלילה ההוא כבר ישנו יחד והייתה להם אהבה כמו שלא הייתה מעולם. בבוקר הם היו מהופנטים, לאחר שהיו חבוקים בלילה כמו כפיות. אחר כך קמו בבוקר כמו מהופנטים, וראתה בעיניו לחלוחיות. היא הלכה להתאפר וראתה בראי שעיני מלאות דמעות. הרגישה רעד קל בגופה. היא אהבה גברים רגשניים. בעיניה זה הפך אותם לאמתיים. האוויר בחוץ היה קסום, והוא ניגש אליה וחיבק אותה. היא לא יכלה להביט בראי מרוב פחד, לא העזה לשאול אותו למה הזיל דמעות, אך הבינה שאלו דמעות של אושר. באותו רגע הבריקו עיניה. היא הבינה שגרמה לו צמרמורת. היא הייתה מאוהבת בו עד כלות. לא עוד אכזבה, כך קיוויתי בשבילה. הרגשתי שהבחור היה מישהו שונה, הסתיר סודות של חטאים.

יום אחד ראיתי אותם יחד. הבחור השחרחר אמנם היה רגיש, אך לא בשל לזוגיות. היה בו, בחיוכו המהמם, דבר מה לא ברור. לא ידעתי איך לפרש זאת. ואז יום אחד כך פתאום הודיעה שהם נפרדו.

היא המשיכה למות עליו מגעגועים, ואז התחילה לצאת עם בחור שרק לאחרונה התגרש מאשתו. הגבר היה שבור לרסיסים, כמו אחותי. שני "שבורים".

"החלטתי לצאת אתו לשייט", סיפרה. "ישנו יחד באותה קבינה, בבגדים, כדי שלא יאנוס אותי. הוא צחק עליי, 'אל תדאגי, לא אתנפל עלייך'. ספרתי את הימים. "את יודעת מה זה שבעה ימים? אנשים שהיו אתנו בשייט חשבו שאנחנו בעל ואישה".

"אבל הוא חתיך כזה", קבעתי.

והיא ענתה: "אני לא רוצה אותו".

ומה עשה הבחור השחרחר? נסע עם בת דודתו לאיטליה. ואז התחיל להתגעגע לאחותי. כשהם חזרו ציפה לפגוש את קשת, לה קנה עגילים ושרשרת. הם חזרו להיות יחד, והיא חזרה להיות מאושרת. היא גם הייתה שחקנית תיאטרון חובבים. ידעה לשחק וגם להצחיק. בסופו של דבר צעדו שניהם אל החופה. היא לא ידעה אלו צרות מחכות לה.

 

גופי לא יבגוד בי

בימים ההם השתולל הטרור ברחובות. הכיבוש בשטחים נתן את אותותיו, ופלשתינים רבים רצו להתנקם בישראל. אחת האופציות מבחינתם הייתה לרצוח אזרחים תמימים ברחוב ולהטמין חפצים חשודים שחלקם התפוצצו ללא תשומת לב האזרחים. הממשלה הייתה חסרת אונים אל מול המצב החדש שנוצר וניסתה בכל דרך למנוע את ההתדרדרות הביטחונית. מצב זה הצית רעיון במוחו של אבי. בוקר אחד לפני שהפציעה החמה הוא לבש את מכנסיי הג'ינס שהוא כל כך אהב, התניע את המכונית הישנה שקרטעה ונסע. הכבישים היו כמעט ריקים, למעט משאיות שהיו צריכות להגיע ליעדן. הוא החנה את רכבו קרוב למקום יעדו, עלה לקומה השמינית ופגש במקרה את האחות.

"בוקר טוב, אין כרגע ביקור חולים," אמרה בכעס.

אבי פנה מיד להנהלת בית החולים וביקש את התיק הרפואי לצורך המשך הטיפול בבית חולים אחר. מההנהלה נמסר לו כי תיקים רפואיים אינם יוצאים מבית החולים.

"ניתן לקבל צילום", מסרה האחות.

אבי הבין שבית החולים יצלם רק את מה שהוא ירצה לצלם, והעובדות המרשיעות יישארו בבית החולים. ואז החליט להזמין ביקורת עבורי במרפאה האורולוגית.

נכנסנו לחדרו של הרופא שעלעל בתיק הרפואי הירוק. אחר-כך ראה היכן בדיוק הניח הרופא את התיק.

אבי יצא למסדרון בית החולים וצלצל למחלקת הביטחון של בית החולים מהטלפון הציבורי: "יש תיק שמננו משתלשלים חוטים. התיק נמצא ליד חדרו של האורולוג", אמר.

"תישאר במקומך", ביקש הקב"ט מאבי, ומיד נשמע צלצול פעמון החירום, כשבמערכת הכריזה הודיע הקב"ט כי על כל החולים והמבקרים לעזוב מיד את המקום.

האורולוג נמלט יחד עם כל החולים שהמתינו בתור, ואז נכנס אבי במהירות לחדרו של הרופא, זיהה את התיק הרפואי שלי, הסתיר אותו תחת מעילו ונמלט מן המקום. הוא נכנס לרכב מפוחד, הניע אותו תוך חשש לגעת בתיק. רק כעבור חצי שעה של נסיעה, הוא עצר בצד הדרך, הביט במראות והוציא את התיק כדי לבדוק אם לקח את התיק הנכון.

אחר-כך לקחו אותי הוריי מחדרי, ויחד נסענו למקום אחר. "מהר," דחק אבי באימי שנהגה, ודמעות החלו לזלוג על לחייה: "חייבים להגיע כמה שיותר מהר".

בכיתי, הוא שם בפי מוצץ אך זה לא עזר. המוצץ נפל שוב ושוב, עד שהוא לקח אותי בידיו. כשנרדמתי הוא החזיר אותי לכיסא שמיועד לתינוקות ועיין במסמכים.

שוב הכניסו אותי לחדר הניתוח.

"יש פגיעה באורטר - הצינור שמקשר בין הכליה לשלפוחית," אמר זה שניתח.

"מה זה אומר?" שאל אבי.

"זה אומר שיש חבלה בשלפוחית, דבר שלא היה צריך לקרות. בכל מקרה, אנו מנסים להציל את הכליה הימנית," חתם את דבריו.

אחר-כך מסר אבי את התיק לעורך דין ששלח צילום של התיק לרופא מומחה אשר בירושלים כדי לקבל חוות-דעת רפואית.

לימים התברר כי הרופא שקיבל את התיק, הוא חבר קרוב של הרופא שניתח אותי ושגרם לי נזק בלתי הפיך. הוא צלצל מיד לרופא השרלטן ודיווח לו על הכול. בעקבות זאת נערכה פשיטה משטרתית במשרדו של עורך הדין, והתיק הרפואי נלקח מכוח צו בית משפט.

 

כעבור תקופה לא קצרה החליטו הוריי לקנות דירה במרכז הארץ. הם לא יכלו עוד להתגורר עם סבא וסבתא שלי משום שהיה צפוף מדיי ומחניק. ואז לילה אחד שמע אבי נקישות בדלת והתעורר בבהלה. כל גופו רעד. הוא העיר את אימי שלא ישנה כבר כמה לילות ושרק לפני זמן קצר נרדמה, אך היא התקשתה לקום. הנקישות גברו. אבי הדליק את האור במסדרון והציץ דרך העינית.
הוא נבהל, הקשיב ללחשושים מאחורי הדלת ומייד הבין. הוא פתח. הם התיישבו בסלון הבית ושוחחו עמו. בינתיים התעוררה אימי שכעסה מדוע דווקא עכשיו הם מצאו זמן להטריד אותם.

"אנו עושים את עבודתנו," אמרו.

"אחרי כל מה שעברנו, אנחנו עוד אשמים?" שאלה.

הם שתקו, ידעו את מצבם, מצבי וגם את מצבו של אבי שחש ברע.

הם הלכו.

אבי זומן לחקירה במשטרת ירושלים ונחקר באזהרה שבה טען כי התיק נמסר לו על-ידי הרופא המטפל לשם התייעצות. אבי שוחרר בערבות.

 

שדה התעופה בן-גוריון, ארבע וחצי לפנות בוקר. רק אתמול הוא סיים את ענייניו והעשיר את חשבון הבנק שלו. ככה זה שאתה מומחה, לפחות נחשב לכזה. הוא צעד לעבר מכוניתו היוקרתית ונסע. הוא ציפה לזה וגם ידע שמשהו עוד עלול להתגלות. בהתחלה התלבט והשאיר בידו כמה מסמכים. כשחזר לארץ מסר אותם לקרובת משפחתו. את היתר שרף מזמן. כן, הוא זוכר את הלילה ההוא שבו סיים את עבודתו וחזר לחיק אשתו ששאלה אותו לפשר היעלמותו.

"כמה זמן, שרוליק? כבר דאגתי לך," חיבקה אותו.

"היה לי יום עבודה קשה במיוחד, המון מטופלים, את יודעת."

הוא שתה מעט ויסקי וידע כי הוא בצרה. מחשבות רבות חלפו בראשו, אולי יעזוב את הארץ, אולי יטוס לחופשה ארוכה. אך הוא לא ייעשה זאת. למה לו? בגלל מקרה בודד אחד, בגלל זלזול וחוסר תשומת לב...

 

ואני המשכתי להתמודד, לא הייתה לי בררה. היה לי חדר משלי, אם אפשר היה לקרוא לזה חדר, חדר בלי הרבה משחקים, ציורים וצעצועים, חדר שהיו בו בעיקר מכשירים וציוד רפואי, חדר מנכר ומשעמם. ואימי גרה ישנה לצד מיטתי על מזרון . פעמים מאטות שניתן היה סידרו לאימי מיטה לצידי . - הרי אין איש בעולם שיפקיר תינוק בן שנה. אולי אני מגזימה מעט, יש כאלה שאולי כן יעשו את זה מסיבות שלהם, אבל הוריי לא. יותר נכון, אימי לא. אולי בעצם גם אבי לא, כי למרות הכול הוא דאג, תמך ועזר. אך עם הזמן נעלם. הוא החליט שהשנים הראשונות לצידי הספיקו לו. המעמסה הנפשית הייתה גדולה עליו, נפשית היה לו קשה הוא טיפל באחי ובענייני המשפט , והשאיר לאימי את מלאכת הטיפול בי.

יום אחד שאלתי אותה מדוע אבי כמעט אינו מגיע לבקר אותי.

"הוא עסוק, ילדתי אבא צריך לעבוד", אמרה..

"אז תגידי לו שיבוא מחר," ביקשתי ממנה.

"בסדר יקירה".

בהיתי בקירות, היה משעמם. כל שעה נכנס לחדר מישהו אחר ודרש בשלומי. פעם בדקו אותי ופעם ביקשו ממני שאצא החוצה לנשום מעט אוויר יחד עם המטפל. כששקית השתן הייתה מתמלאת היו מחליפים לי אותה. כן, השקית הייתה מתמלאת מהר משום שעשו לי פתחים והשתן היה יוצא החוצה. ולא, השלפוחית הייתה מתפוצצת.

מדי בוקר היו האחיות באות כדי לבדוק אותי. אחר כך היו באים המומחים, והוריי חשדו בהם. מומחים מבחינתם יש רק על הירח. כל מגע יד של רופא מומחה בי, נבחן היטב בעיניהם של הוריי. בשלב מאוחר יותר פתחו במקום משחקייה. כנראה קיבלו תקציב. משחקייה זו לא דמתה למשחקיות של היום עם המתנפחים והמכוניות. זו הייתה משחקייה צנועה עם כמה ספרים, בובות ופאזלים. שעה-שעתיים ביום הייתי מבקרת בה משום שלא היה לי היכן להיות. כמה כבר אפשר לשהות בחדר עם קירות לבנים? למזלי הייתה לי בחדר טלוויזיה בשחור-לבן וצפיתי בתכניות טלוויזיה אהובות, כמו "זהו-זה" ו"רגע עם דודלי". אולם תכניות אלו הוקרנו רק פעם בשבוע, ובערוץ האחד והיחיד שהיה אז היו לרוב תכניות לימודיות. לכן הפצרתי שוב ושוב באמי לצאת לסיור בחדרים הסמוכים, לחפש בהם ילדים, והייתי מוצאת אותם, השתוקקתי להיות במחיצתם. אולם עד שהתחברתי עמם, חלקם כבר הספיקו לעזוב מהר את בית החולים. אלה באו לרוב לזמן קצר עקב חום גבוה או אבעבועות שחורות. אחרים שהו במקום זמן רב יותר, אך בכל מקרה פחות ממני.

כדי להתגבר על השעמום קראו לי הוריי סיפור, יצאו איתי החוצה, קנו לי דברים טעימים, שידרו אופטימיות, ניסו לא להישבר. אימי הייתה בוכה בלילות - היא הייתה זקוקה לפסיכולוג, כך חשבתי. ארבע שנים לגור לידי, ובגיל צעיר כל כך - 25. לעזוב כך פתאום את מקום העבודה ולגדוע את חייה מבחינה נפשית? מישהו נורמלי היה שורד כך לבד?

לאט לאט הבנתי שחייה של אימי אינם חיים. אי אפשר לכלוא את אימי ולא לאפשר לה לחיות. זהו, נגמרו לה החיים? היא כל כך צעירה, לא מגיע לה לעבור את כל הסבל הזה ולחיות ברגשות אשמה נוראיים כאלה. לכן יום אחד ביקשתי מאחד הרופאים שיוציא חוק נגד הורים שלא ישהו בבית החולים עשרים וארבע שעות ביממה. הסברתי לו ששהותה של אימי לצידי אינה מקלה עליה ואינה טובה גם בשבילי. אני צריכה גם להשתולל ולהתפרק. הוא הבין את זה וקרא לאימי לשיחה שבה עדכן אותה במצבי. היא פרצה בבכי ושאלה אותי אם זה בסדר שתצא מעט. השבתי בחיוב. ואז כשיצאה היא התקשרה אליי כל חצי שעה - הרגל של ארבע שנים לצידי אי אפשר לבטל ברגע.

 

ואז זה שוב קרה. אמא התבשרה שיש לצוות הרפואי דבר מה לספר לה. היא נסעה מהר לבית החולים והמתינה במחלקה. כוחה הנפשי אזל מזמן. היא הוציאה מתיקה מצנפת ונפנפה. שערה היה מפוזר ולא מאורגן, פניה היו מיוזעות, והיא לבדה מול כולם. בתוך מספר דקות הזמינו אותה שלושה אנשים להיכנס פנימה אל אחד החדרים.

"גב' הירצפלד, אנחנו רואים שנועה מתפקדת היטב," אמר הבכיר שבהם.

"מתפקדת? נו, טוב, שיהיה. אני יודעת שיש לכם לומר לי משהו לא טוב," צפתה.

"תראי, בתך גיבורה. לא ראינו ילדה כזו בעבר, היא מדהימה," אמרה גברת בגיל שישים.

"נכון, היא מתמודדת נהדר. היא מקסימה ומלאת שמחת חיים," אמרה השנייה.

"נו, אז?" שאלה אימי בחוסר סבלנות מופגן.

"ובגלל זה החלטנו שהגיע העת להוריד לה כליה אחת. הכליה הפכה לשק, ואין טעם שתישאר בגוף," הכריז הבכיר.

"רגע, אני לא מבינה. שוב פעם היא תצטרך לעבור ניתוח? כמה ניתוחים הילדה הזו צריכה לעבור עוד?" שאלה בכעס.

"אין בררה. זה דבר הכרחי. אנחנו נכין אותה לניתוח כמו שצריך. כעת היא גדולה יותר ומבינה הכול. יהיו לה שיחות עם העובדים הסוציאליים, והכול יהיה בסדר," אמרה הראשונה.

"אני לא יכולה יותר," אמרה אימי ועמדה להתעלף. שערה הלבין מאוד בתקופה האחרונה וקמטרים התחילו להיראות על פניה.

"תביאו לי מים, בבקשה, מהר," וקולה רעד. "אני לא רוצה, אני הולכת, אין לי כוח יותר. תקראו לבעלי, תאמרו לו שאני לא מרגישה טוב," ביקשה.

כעבור חצי שעה הגיע אבי מודאג. הוא עזב את עבודתו, כך פתאום באמצע היום.

"מה קרה, קרן?"

"אני כבר לא יודעת מה לעשות... איך היא תעבור את זה? איך?"

"את מה?" שאל.

"אני לא מבינה. כל פעם יש להם רעיון אחר. זה הכרחי? זה חשוב?"

"אני לא מבין על מה את מדברת. תשבי, את לא חייבת לעמוד," אחז אבי במותניה והושיבה.

"אני רוצה שתהיה איתי ," הטילה על אבי את פצצה.

"אבל את יודעת שאיני יכול... יש לי עבודה ובעיות פרנסה," ליטף את שערה שהיה עדיין פרוע.

"אתה יודע שאני גרה כאן כבר יותר משלוש שנים, ואתה כמעט לא מגיע לכאן. אני נושאת בעול לבדי ואינך תומך בי, בה. הגיע הזמן שתתעורר לפני שיהיה מאוחר," פסקה.

"למה את כועסת פתאום?"

"כבר נמאס לי. גם כך אתה לא מתעניין בה. אתה עסוק יותר מדיי בעניינך," אמרה ודמעות החלו לנצנץ בעיניה.

"זה לא נכון, מישהו צריך לפרנס," קבע.

"היא לא צריכה שתהיה איתה כל היום," קולה נרגע מעט. "היא בעצמה ביקשה להיות לפעמים לבד. אבל תצטרך להגיע אליה הרבה יותר, הרבה יותר מכפי שאתה רגיל."

"ומה עם אחותך?" שאל, חיפש פתרון מהר כדי להתמודד עם הסיטואציה החדשה.

"אחותי, איך היא קשורה לנושא? אתה אבא שלה, אתה אחראי לה בדיוק כמוני."

"טוב, קרן. אני הולך..."

"רגע, לאן?"

"הביתה."

 

"אף אחד אינו מוכן להעיד," אמר חברו, עורך דין במקצועו.

רק לפני דקה הגיע אל המשרד של חברו, מתנשף כולו.

"איך זה יכול להיות. הרי ברור שהיה פה מחדל," אמר אבי.

"כן, אבל יש שתיקת קולגות. איש לא יעיד נגד עמיתו."

"אז מה הפתרון?"

"האפשרות היחידה היא לאתר רופא מחו"ל שיסכים לכתוב חוות דעת על המקרה," הציע בביטחון.

"ואחר כך?"

"אחר כך נגיש תביעה אזרחית."

 

 

הוצאות ספרים


הוצאות ספרים קמו והתפתחו במשך

קרא עוד

הוצאות לאור


הוצאות לאור משגשגות, ולראייה...

קרא עוד

המלצות הצוות


בשנה האחרונה פרסמה הוצאת ספרים

קרא עוד

פרקים ראשונים


כאן ניתן להתרשם מפרקים הראשונים...קרא עוד

פרסמו ספרכם כאן


חדש באתר - פרסום ספרים חדשים ואירוח

קרא עוד
שם:
טלפון:
מייל:
הודעה:
סניף צפון 04-8734066
סניף מרכז 052-5702454