קרובים רחוקים

פראג עיר יפהפייה. ביקרתי בעיר הזו מספר פעמים בעת שאבי שהה שם שנים אחדות. העיר בנויה לתפארת כמו כל עיר אירופית עתיקה, והיסטוריה מורגשת בה בכל פינה. בעיר ניתן לראות קבוצות של תיירים שמשוטטות בכל עונות השנה ושנעצרות לפרקי זמן ארוכים כדי לבחון מבנים היסטוריים ואתרים ארכיטקטוניים מרתקים. כמו בכל עיר שבה פשטה המודרניזציה, יש מרכזי קניות רבים, נוצצים ויקרים. כמעט תמיד ניתן לראות בה תיירים מכל העולם: החל באנשי עסקים החולפים לשעות מספר, זוגות רומנטיים הנהנים מיופייה ומאווירתה האקזוטית וכלה במבקרים מקומיים הקופצים אליה לטעום ולהתרגש מאורח חיים שונה וכל כך בלתי מוכר.

בביקורי האחרון יצאנו אבי ואני לשוטט בעיר וליהנות מיום שמש נעים וחם וביקרנו במספר חנויות, שתינו אייס קפה נהדר באחד מבתי הקפה הקטנים הפזורים בשפע ברחבי העיר והחלטנו לבקר באתר מרשים הממוקם רחוק ממרכז העיר. בדרכנו לתחנת הטרולי שמתי לב לנערה צעירה ויפהפייה שעצרה את מבטי לדקות מספר. היא גבוהה ורזה ובעלת חזות צ'כוסלובקית מובהקת. פניה המוארכות הביעו מסתוריות חושנית בעלות השפעה מסחררת על המסתכל, בייחוד על גברים, ועיניה בעלות מבע ירוק חודר, שער שטני חלק וגולש, אף סולד וקטן, והכול חתום בשפתיים מעודנות המשלימות ביופיין את התמונה כולה. עור פניה הצח עטף את יצירת מופת זו של הטבע ויצר אמנות לשמה. גופה הארוך ולבושה המרושל משהו הדגיש את מיניותה המתפרצת מבעד לבדים. עמידתה במקומה, צופה אל ההמון הסואן נראתה כמו תמונת אמן הראויה להיות במוזאון ידוע, יותר מאשר סתם דמות ברחוב שוקק. ובעוד נשימתי נעתקה ממני, הצטלבו מבטינו. לבי החיש פעימותיו, חשתי בושה, ופני האדימו נוראות. בצר לי ניסיתי להסיט מבטי הצידה, כאילו לא הסתכלתי רק עליה אלא על הרחוב העמוס. אך לא יכולתי. מבטי כמו נתקע בעיניה, והייתי כמשותק. מבט עיניה הירוק פילח את כולי בעודי אפוף בהשפעתה המהפנטת. עד כמה שניסיתי לא הצלחתי להסיט את מבטי ממבטה.

"דני, מה קורה?" שמעתי את אבי מדבר אליי ממרחקים.

קולו שבר את הרגע. הסטתי את מבטי אליו.

"מה? כן, שום דבר אבא", חזרתי למציאות בלי רצון.

אבי קלט מהר מה קרה.

"באמת יפה", אמר בהתפעלות בעודו מביט לכיוון מבטי.

"כן, טוב יש הרבה יפות..." התנצלתי בבושת מה על הסח דעתי.

הסתכלתי שוב לכיוונה, והנה היא נעלמה לה. ברצוני ליהנות מרגע נוסף, חלף מבטי במהירות על האזור שבו ראיתיה לאחרונה במאמץ לאתרה, אך היא לא נראתה שם עוד, כאילו פצתה האדמה את פיה ובלעה אותה. הרגשת אכזבה פשתה בי.

"אפשר לזוז", אמרתי כשאני מנסה לחזור למציאות שנראתה אפורה לעומת אותו רגע קסום שבו ראיתיה לפני דקות מספר. המשכנו בדרכנו. כדי להגיע ליעדינו עלינו על רכבת הטרולי הססגונית הנוסעת בעיר לעתים קרובות. זו קרונית חשמלית, אדומה ורעשנית. העיר מלאה בקרוניות כאלו ברוב שעות היממה. התיישבנו לנו בפינת הקרונית בעודנו מביטים על העיר החולפת מבעד לחלונות. בעוד אני מסתכל כה וכה ראיתי לתדהמתי את אותה בחורה עולה על הקרונית. שוב נעתקה נשימתי למספר שניות כשהיא התיישבה ממש מולנו ונעצה מבטה בעיניי. פי יבש ולרגע נשתכח ממני כל העולם. עינינו שוב הצטלבו לרגעים ארוכים.

מה אתה עושה? גערתי בעצמי ללא קול. במאמץ עילאי הצלחתי להסיט מבטי מעיניה כשאני נעזר באבי למטרת היסח הדעת.

"אז מה זה המקום הזה שאנו נוסעים אליו?" שאלתי את אבי כשאני מביט בה מזווית עיניי, משים עצמי כלוא רואה אותה. אך היא המשיכה לנעוץ בי מבט עיקש כאילו ידעה שאני מתבונן בה בהחבא מזווית עיני.

"זהו גן מפורסם בעיר", אמר לי אבי, "אחת האטרקציות המפורסמות של פראג. חובה לראות".

"אהה", עניתי כשאני בקושי שומע את דבריו, "יופי", הנהנתי בראשי כשלבי שוב מחיש פעימותיו בראותי אותה קמה ממקומה. היא בטח יורדת, חשבתי בשקט ונאבקתי בכל כוחי לא להסתכל לעברה. ידעתי שאם אביט בעיניה, לא אוכל להתנתק. לפתע אירע הבלתי יאומן. היא ניגשה אלינו.

"נעים מאוד, קוראים לי ורוניקה", אמרה לי באנגלית והושיטה את ידה ללחיצה. קולה נדמה כקול פעמונים רך ומתוק.

לא מאמין, אינסטינקטיבית, הושטתי את ידי.

"נעים מאוד, שמי דני", אמרתי וידה חמימה ורכה.

אבי נותר המום ולא אמר מאום. מנגנון ההישרדות ואינסטינקט ההמשך גרמו לי לחייך.

"אני בביקור אצל אבא שלי", אמרתי כלאחר יד כשאני משרה אווירה כללית נינוחה. "אני גר בארצות הברית". במקרה כזה של מצבים מביכים יש לי מנגנון המופעל אוטומטית. אני טוב בלהסיט מצב מביך למצב שגרתי ונוח יותר לשליטה.

"אני גרה פה", אמרה קצרות.

שמתי לב שהיא בוחנת אותי מכף רגל ועד ראש. עיניה סרקו אותי במהירות, קלטו את כל הפרטים ולמדו את כל מה שרצתה לדעת. הרגשתי עירום למרות שהייתי לבוש למהדרין.

"את גרה הרבה שנים בפראג?" שאלתי כחלק מתהליך ההכוונה לפסי שיחה נינוחים יותר.

"כל חיי", חייכה בעודה חושפת שיניים לבנות כשלג, ואני נמסתי.

התקשיתי להוביל את השיחה לפסים רגועים יותר, לפחות מבחינתי.

היא הצילה אותי לבסוף.

"רוצה להיפגש בערב?" שאלה כמעט כדרך אגב אך באופן ישיר.

לשנייה הסתכלתי עליה כאילו היא הספינקס המצרי במלוא הדרו.

"כמובן", פלטתי המום אך בהכרה מלאה. "מתי? ואיפה?" המשכתי מכוח האינרציה כשאני מעמיד פנים שאני פוגש יפהפיות כמותה, לפחות שלושים ביממה.

"בכיכר, היכן שראינו האחד את השנייה, בפתח המסעדה שבה עמדתי".

"אתה יודע איך להגיע לשם?" שאלה בנעימות כשהיא מישירה מבטה בעיניי.

"כמובן", עניתי כיודע הכול.

"אז ניפגש בערב בכיכר בשבע", אמרתי בנונשלאנטיות מופגנת. חייכתי אליה אך היא כבר בדרכה למקום אחר. איני זוכר בכלל את שארית היום עד שפגשתיה באותו ערב.

התכוננתי לפגישה כאילו אין מחר. התלבשתי בקפידה יתרה, התגלחתי, טורח להסיר כל שביב שערה מיותרת מפניי. הזלפתי בזהירות אפטר שייב ריחני ווידאתי שאין קמטים מיותרים על חולצתי. לאחר מסע טיפוחים עצמי נרחב הייתי מרוצה מהתוצאה הסופית. אתה נראה "קול" אמרתי לעצמי. הסטתי לצד פיסת שֵׂער מרדנית שהופיעה לפתע על ראשי והכרזתי, זהו אני מוכן.

הקדמתי להגיע למקום שבו קבענו להיפגש. היא כבר הייתה שם. זיהיתי את דמותה הגבוהה והרזה למרחוק. היא לבשה מעיל סטודנטים ארוך ושחור שכיסה כמעט את כל כולה. התקרבתי לעברה לאיטי. היא זיהתה אותי ויצאה לקראתי. כשהתקרבה נעתקה נשימתי לרגע. יופייה הדומיננטי כמו עצר את הזמן מלכת. תנועות גופה והאופן שבו זרקה את שערה לאחור בכל צעד נראו כמתוך תצוגת אפנה יוקרתית. חששתי שאהפוך אילם כשניפגש.

"היי," אמרה בחיוך שובב כשנפגשנו, "אכפת לך שאבחר איפה לשבת?"

"בכלל לא", אמרתי כשאני משתדל להפגין רוגע וביטחון.

היא לקחה אותנו למסעדה יוקרתית ממש קרוב. התיישבנו בפאתי המסעדה, בשולחן קטן ואקזוטי. קירות המסעדה היו מעוטרים בציורים פסיכודליים עזי צבעים. שלהבת נר אדמדמה ריצדה לה בנחת, ושתי שושנות ענקיות ואדומות עיטרו את השולחן הקטן שקושט באבני פסיפס קטנטנות וצבעוניות. מלצר צעיר וקרח הופיע מאי שם ושאל אותנו בחיוך מה ברצוננו להזמין. אמרתי לה שהיא חופשית להחליט בשבילנו. היא הזמינה דברי מאכל שמעולם לא שמעתי עליהם, שהתגלו כטעימים ביותר. היא נראתה כבעלת תיאבון בריא ביותר וחיסלה את מנתה מהר יותר ממני. מאוחר יותר הזמנתי בקבוק יין, ושיחתנו קלחה לה בנעימות.

"אז יש לך גרין קארד?" שאלה בנימה משועשעת.

"כן, קיבלתי אותו לפני מספר שנים", חייכתי אליה חזרה.

"הלוואי שהיה לי גרין קארד", אמרה ומבטה הצטעף. היא תלתה את מבטה בנקודה מרוחקת באוויר.

"מה היית עושה עם גרין קארד?" שאלתיה בהתגרות.

"הכול..." אמרה בשקט רציני.

המשכתי לבהות בה. הבנתי שהנושא רציני עבורה.

"כל העולם היה נפתח עבורי", המשיכה ואז הביטה בי בעצב מה. "היום אני מלצרית וגם שחקנית בסרטים מקומיים קצרים".

"וואו", התפעלתי, "איזה סרטים?"

"כל מיני", השיבה, "אהבה, רומנטיקה ואופרות סבון מקומיות. אני חולמת להפוך לשחקנית

מפורסמת", אמרה לי ועיניה נצצו לאור הנר.

"אתה מבין", המשיכה בלי להקשיב לי, "אילו היה לי גרין קארד, הייתי נוסעת לאמריקה ונהיית שחקנית מפורסמת בהוליווד".

"אהה", הנהנתי בראשי. היא הסתכלה עליי במבט חודר.

"כן, אני יודעת, אני מרגישה את זה. הייתי הופכת לשחקנית ראשית, לכוכבת על".

היא נסחפה לעולם אחר, לעולמה שלה.

"הייתי פונה לכל המפיקים, לכל הבמאים ולכל העוסקים בסרטים", נעצה בי מבט קודח, "אני טובה במשחק, טובה מאוד".

לפתע ראיתי בה צד אחר, צד אובססיבי, כמעט מפחיד.

"אני אעשה הכול כדי להפוך לכוכבת. אני יודעת שאני יפה מאוד", התקרבה אליי במפתיע, כך שחזה הזקוף כמעט נגע בפני, "אתה לא חושב?"

"אהה..." התחלתי למלמל כשאני מופתע מהתפנית, "כן, כמובן, את יפה מאוד", זזתי אינסטינקטיבית מעט לאחור.

היא צחקה.

"אני יודעת את המחיר שצריך לשלם כדי להיכנס לעולם הנוצץ הזה", אמרה לי בלחש, ויכולתי לחוש את נשימתה החמה על פניי. "אני מוכנה לשלם אותו בשלמותו".

שתקתי והסתכלתי עליה זמן מה. ראיתי בפניה תשוקה עזה להגשים את חלומה הגדול. ראיתי בפניה חוסר פשרה קיצונית. היא רצתה הכול ועכשיו.

"ואת מוכנה להקריב הכול?" לא יכולתי להתאפק מלשאול.

"הכול", ענתה בהחלטיות תהומית.

"ומה עם הכבוד?" הקשיתי עוד יותר כששנינו יודעים למה אני מתכוון.

"הכבוד הוא גמיש", צחקה, "אתה יודע מה הקריבה מדונה בתחילת דרכה?"

"אני יכול לתאר לעצמי", נדתי בראשי. "וזה בסדר מבחינתך?"

"עשיתי כבר מספר סרטים בעירום מלא", אמרה ללא ניד עפעף. "לא פורנוגרפיה אלא עירום

אמנותי. זה נדרש בסרטים. זה מאוד מקובל באירופה", לגמה בחושניות מכוס היין שהחזיקה בידה כאילו רצתה להדגיש מה ביכולתה לעשות. שיניה הלבנות בהקו לאור שלהבת הנר המרצדת. ללא ספק, יופייה הוא יצירת מופת שמיימית, חשבתי לעצמי.

"זה יפה לראות שאת נחושה להשיג את מטרתך", אמרתי, "יש לי את אותה תכונה. אם אני רוצה לבצע פרויקט, אני משקיע בו את כל כולי, יומם וליל, עד לסיומו המוצלח".

"כן," נאנחה וראיתי עצב בפניה, "זה לא קל. לא בעולם של היום. יש הרבה יפות וצעירות המוכנות לעשות הכול כדי להפוך לכוכבות גדולות. אני כבר בת עשרים וחמש, זה מתחיל להיחשב קצת זקנה בעולם הזה".

"מה?" התרעמתי, "עשרים וחמש, זקנה? לא ייתכן, הרי את במיטב שנותייך, את בשיאך כעלמה צעירה, יפהפייה ופורחת. זהו זמנך לפרוץ קדימה".

עיניה הוארו למשמע דברי. "תודה לך, עדיין זה מאוד קשה. אין לי ערוצים וקשרים כדי לקבל הזדמנות", עיניה התכווצו והיא רעדה בהתרגשות עזה. "זה כל מה שאני צריכה, הזדמנות אחת ויחידה. הזדמנות אחת להוכיח את עצמי. אני יודעת שאוכל לעשות זאת", תלתה בי מבט חולם, "הזדמנות נכונה אחת ואני אהפוך לכוכבת".

ידעתי שהיא צודקת. ראיתי את תשוקתה לתהילה. ראיתי בעיניה הנוצצות את הכמיהה הבלתי נדלית לאור זרקורים, את רצונה העז להפוך לכוכבת. היא כבר כוכבת שלא התגלתה. נעצבתי אל לבי ביודעי שהיא תקריב הכול למען מטרתה זו. דעתי כמובן הייתה שונה. לא האמנתי שהמטרה מקדשת את האמצעים, לפחות לא את כל האמצעים. האמנתי שצריך לעודדה ולא לוותר על דברים בסיסים כמו כבוד עצמי. רציתי לעזור לה אבל ידעתי שאני קטן מדי, אני מהנדס, ללא אפשרויות כלכליות ויכולת של ידועים. אין לי את הקשרים הנכונים ובוודאי שלא בתחום הסרטים.

היא כאילו חשה את מחשבותיי ונעצה בי מבט חוקר. "אז מה אתה חושב?"

"אני מעריץ את המוטיבציה ואת תשוקתך להגשים את חלומך", אמרתי בחיוך ואז הוספתי, "איני מסכים אתך בנוגע לוויתור על הכבוד העצמי".

"זה בגלל שאתה רוצה אותי לעצמך", אמרה ללא ניד עפעף, "זה דחף טבעי".

תהיתי לרגע אם צדקה בדבריה.

"אז מה אתה עושה באמריקה?" שאלה ברכות.

סיפרתי לה בקצרה את ההיסטוריה שלי בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

"כיום אני יועץ בנושאי תכנון שבבים. אני עובר ממדינה למדינה לפי דרישה לפתרון בעיות סבוכות בחברות ידועות".

עיניה התעגלו בהערכה.

"אז אתה מומחה בתחומך, יפה", נדה בראשה והעניקה לי חיוך מקסים. "אז אתה מרוויח היטב, אני מניחה".

"אני מרוויח בסדר", אמרתי בחיוך.

"אתה אולי מכיר אנשים בקליפורניה?" שאלה בקול צרוד מצפייה.

"כן, יש לי חברים טובים שגרים בהוליווד", אמרתי ומיד התנצלתי, "לצערי הם לא מתעשיית הסרטים. אבל יש לי חבר שמכיר אנשים אחרים מהתעשייה הזו", נזכרתי במשהו.

היא שתקה והתבוננה בי בשקיקה אילמת.

"אוכל לשאול אותם לגביך אם את רוצה", חשתי שהיא מצפה כל כולה לעזרה מהסוג הזה. "איני יכול להבטיח דבר, אבל אפשר לנסות", חייכתי אליה.

לשמחתה לא היה גבול. היא קמה ממקומה וחיבקה אותי חזק עד שכמעט לא נשמתי.

"היי, אנסה בכל יכולתי, אבל אני חוזר, איני יכול להבטיח דבר".

"כן, זה נהדר, תודה לך", לא היה גבול לשמחתה.

ישבנו שם יחד, לוגמים מהיין ומשוחחים על כל נושא שבעולם: היכן נולדנו והיכן גדלנו, על אהבות נכזבות, על תשוקות ושאיפות, על כל שהיה בלבנו, אפילו על סודות עתיקים ודברים שלא חשפנו מעולם. נוצר בינינו קשר מיוחד, והרגשתי כמו הבחור המאושר ביותר בעולם. בעוד היא מדברת הסתכלתי בעיניה הירוקות והצוחקות, ולא רציתי שרגע זה ייגמר.

"אז עכשיו אקח אותך למועדון לילה, מהטובים ביותר שבפראג", נתנה בי מבט מלא משמעות, "ואתה לא צריך להכיר שום בחורה שם".

"המחשבה אפילו לא עלתה בראשי", אמרתי בהיתממות מעושה, "הרי הבחורה הכי יפה בפראג כבר אתי".

חיוך רחב התפשט על שפתותיה הנפלאות.

"אתה צודק, אני באמת הכי יפה בפראג", אמרה בבדיחות הדעת ולבשה את מעילה השחור.

יצאנו צוחקים אל הלילה הקר בדרכנו למועדון. המקום מרשים בגודלו וברמתו ובו חמש במות ריקודים מוארות בשלל זרקורים צבעוניים, ולייזרים מכל הסוגים, הגדלים והצבעים שריצדו על הקירות והתקרה. ענני ערפל מלאכותיים הציפו לעתים קרובות את קהל הרוקדים הצעיר שהתנועע בקצב בלתי נלאה לצלילי הקקופוניה שנמשכה שעות ארוכות. בקבוקי משקה אלכוהוליים היו בכל יד. בר ארוך ומרשים הציע כמות בלתי נדלית של משקאות ידועים לכל דכפין, והאווירה הכללית של עדלאידע אלכוהולית אינסופית מקושטת בצלילי מוסיקה רעשנית להחריד. רקדנו מעט ופרשנו לקרן זווית כדי לנוח. היא נעלמה לדקות אחדות וכשחזרה הביאה עמה מספר קוקטיילים צבעוניים באופן מחליא. היא נתנה לי משקה אחד, ואני התבוננתי בססגוניות הצבעונית שהתחוללה בתוכו. תהיתי לרגע אם המשקה הזה ראוי בכלל לשתייה, אך היא העיפה בי מבט מתריע לכאורה, ואני משכתי בכתפי והחלטתי לנסותו. אם כולם פה שותים משקאות כאלה ושורדים, גם אני אשרוד, חשבתי בעליצות הכללית שהתאימה לאותו ערב.

"את בת עשרים וחמש וכבר חושבת שאת זקנה. מה אני צריך לחשוב? אני בן שלושים וחמש. כדאי שאכתוב כבר צוואה", העמדתי פנים כתוהה.

"אתם הגברים יש לכם את הפריבילגיה שאתם לא מזדקנים לעולם", לגמה ארוכות מהמשקה שלה. "הזִקנה מוסיפה לכם. אתם נראים חכמים יותר, יודעי כול. אנחנו הנשים נפגעות קשה יותר מהזִקנה. אתם רק מרוויחים ממנה".

"מעניין," נדתי בראשי, "פעם ראשונה שאני שומע תאוריות כאלה".

הסתכלתי עליה כשהיא יושבת מולי ושותה את המשקה שלה. טיפות זיעה קטנות נראו על מצחה לאחר שרקדה אתי בחושניות מופגנת בשעה האחרונה. שערה הסתור התפרע לו והתפזר על כתפיה, מקשט לתפארת את פניה המושלמות. שפתיה שנמרחו בשפתון אדום עז הצטיירו כדובדבן מתוק ומושך לנשיקה תאוותנית ומתמשכת. היא השילה את מעילה ולבשה חולצה קצרה וכמעט שקופה. חזייתה הלבנה נראתה בברור דרך חולצתה והעלתה בי מחשבות חטא מדי דקות מספר. מכנסי הג'ינס ההדוקים שלה הבליטו רגלים ארוכות אינסופיות. יכולתי להריח את ריח גופה המזיע, מה שהיקשה עליי לחשוב בבהירות. היא יפהפייה שלא מהעולם הזה, ולאחר מספר משקאות רציתי ללכת אחריה עד סוף העולם.

בשעה מאוחרת הזמנו מונית אל דירתה. כשהגענו היא פנתה אליי בחיוך מזמין.

"בוא תעלה אליי לקצת זמן".

לא התווכחתי.

עלינו בגרם מדרגות ישן ומאובק. היא גרה בדירה קטנה בלב פראג רבתי. היא פתחה את הדלת, ונכנסנו אל דירה קטנטונת וחמודה. אפילו מיטה לא היה בה. היא ישנה על מספר מזרונים מקושטים בשמיכות ובכריות קטנות וורודות. ריח בושם נעים עמד באוויר. על קירות דירת החדר היו תלויים ציורי אבסטרקט בצבעים עזים. המקום נראה כדירת טיפש עשרה ממוצעת והקרין פשטות ועוני. היא נטלה את ידיי והושיבה אותי בעליצות על המזרון המכוסה בשמיכה צבעונית ורודה.

"אתה אוהב את הדירה שלי?"

"כן, חמודה מאוד", חשתי קצת לא בנוח, כמו פולש לדירת של בת שש-עשרה מצויה.

"אתה רוצה משהו לשתות?"

"לא תודה", אמרתי בחיוך, "שתיתי מספיק לערב אחד, ומחר אני טס. איני רוצה להרגיש לא טוב על המטוס".

"מה?" פלטה קריאת הפתעה, "אתה עוזב מחר?"

"כן, אני מצטער, חשבתי שאמרתי לך".

"לא", נראתה עצובה לפתע. "לא ידעתי", מלמלה וידיה נשמטו לצידי גופה.

"אני ממש מתנצל", אמרתי לה ונטלתי את ידה הענוגה בידי. "אבוא שוב לבקר בעוד כמה חודשים".

לפתע נתלתה על צווארי וחיבקה אותי ללא קול. חיבקתיה אל לבי. חשתי את דמעותיה זולגות על

גבי. בעדינות הסטתי אותה מולי.

"מה קרה ורוניקה?" שאלתיה בעודי מלטף את לחייה ברוך.

"אל תלך", ביקשה כשדמעות בעיניה.

"למה?" לא ידעתי את נפשי. גם אני נקשרתי אליה בזמן הקצר שבו היינו יחד. קשה לשמוע את שביקשה. "אבל אני צריך לחזור לעבודתי", מלמלתי בשקט.

היא שוב התנפלה עליי וחיבקתני בכל כוחה. מעצמת חיבוקה איבדנו את שיווי משקלנו ונפלנו על

המזרון. חשתי את מלוא גופה הארוך נצמד אליי. גופי הגיב בסדרת עקצוצים ניכרים שבישרו לי על בואה של התעוררות גופנית בתגובה לגוף נשי מושלם, זה הצמוד אליי ברגע זה ממש. נשכבתי לידה, מחיתי את דמעותיה והסתכלתי בעיניה מקרוב.

"ורוניקה החמודה", אמרתי לה בחיוך.

היא לא ענתה ורק נעצה בי מבט. אפה הקטן והסולד הפך אדמדם עקב בכייה. הדבר שיווה לפניה מבט כמעט מצחיק.

"את לא באמת קשורה אליי כמו שאת חושבת", אמרתי לה בשקט. "את רואה בי אולי קרש קפיצה".

השתהיתי לרגע לתת לה להפנים את משמעות דבריי.

"את רוצה קרש קפיצה לאמריקה הגדולה. את רוצה לנסות שם את מזלך בכל כוחך. את לא אוהבת אותי, זה בלתי אפשרי בזמן כה קצר. את רוצה שאעזור לך בארצות הברית", מחיתי עוד דמעות מפניה היפות. היא התיישבה כעת, מבטה ברצפה. "אני מאוד מחבב אותך", אמרתי לה ובעדינות הרמתי את מבטה לעיניי. "אפילו יותר ממחבב אותך. מי יודע, אולי יתפתח בינינו משהו בעתיד. אבל את לא צריכה לשלם לי בעד עזרתי. לא בכסף, לא בכיף".

הסתכלתי בה במבט מלא משמעות. היא הסתכלה עליי כלא מאמינה. קרוב לוודאי שלא שמעה דבר כזה מעולם.

"אעזור לך כחבר. אשתדל להשיג לך קשרים, מידע וכל דבר אחר שיעזור לך להגיע להוליווד. אשמח לראותך כוכבת גדולה יום אחד".

חיבקתי אותה אל לבי, והיא פרצה בבכי.

"למה תמיד אני מפסידה את הבחורים הטובים?" אמרה ובכתה אליי.

"לא הפסדת כלום. אני אתך", חייכתי אליה בניסיון להפיג את עצבותה. "ואת לא צריכה לתת לי כלום בתמורה", הוספתי בחיוך משועשע.

היא מחתה את דמעותיה וישבה שם דקות אחדות. אז התפשט חיוך יפהפה על שפתותיה.

"ומה אם אני רוצה לתת?" שאלתני בחיוך מתגרה ומשכה אחד משרוולה, חושפת כתף צחורה.

"אהה, את סקסית ביותר", נאנחתי בקול. הושטתי את ידי וכיסיתי את כתפה החשופה. "תודה, אבל זה לא הזמן הנכון ורוניקה. האמיני לי גופי מאותת לי כל היום בדבר יופייך המשגע. בשמחה הייתי מטילך על המיטה ומתנה עמך אהבים עד ככלות כל החושים, אך זהו לא הדבר הנכון לעשות כרגע".

הצטחקתי אליה: "אולי בביקורי הבא".

היא הסתכלה עליי מהורהרת, ואז חייכה.

"אתה צודק. כל דבר בזמנו".

הנהנתי בראשי להסכמה.

חיבקתיה אליי בשקט. ישבנו שם מחובקים בדירתה הקטנה שעה ארוכה. לא רציתי ללכת. אהבתי להיות עמה, להקשיב לנשימתה העדינה, להריח את ריחה המשכר, לחוש בעלומיה המתפרצים. לשהות במחיצתה זה כמו להיות עם החיים בהתגלמותם.

"אני חייב ללכת", אמרתי לה בארבע לפנות בוקר. "הטיסה יוצאת בעוד ארבע שעות".

התחבקנו ארוכות כאילו אין מחר.

 

 

הוצאות ספרים


הוצאות ספרים קמו והתפתחו במשך

קרא עוד

הוצאות לאור


הוצאות לאור משגשגות, ולראייה...

קרא עוד

המלצות הצוות


בשנה האחרונה פרסמה הוצאת ספרים

קרא עוד

פרקים ראשונים


כאן ניתן להתרשם מפרקים הראשונים...קרא עוד

פרסמו ספרכם כאן


חדש באתר - פרסום ספרים חדשים ואירוח

קרא עוד
שם:
טלפון:
מייל:
הודעה:
סניף צפון 04-8734066
סניף מרכז 052-5702454