חיים מחוץ לקופסה

נולדתי בת שלישית להורים שהשתוקקו לבן. מאז שלמדתי לדבר והבנתי את מה שהוריי אמרו לי, סיפרו לי שהיה עליי להיוולד כבן. היה זה בלתי רצוי לחלוטין שתיוולד במשפחתנו בת נוספת שלישית ובוודאי שלא בזמן ההוא. ההסבר שקיבלתי לשאלה למה זה כל כך נורא שנולדתי בת היה עקבי והגיוני. "מה יהיה על שם משפחתנו אם לא ייוולד בן?"

שם המשפחה שלנו היה מיוחד ומיוחס ולא היו בארץ עוד אנשים שזכו להיוולד בשם אריסטוקרטי זה. זו הייתה טרגדיה ממשית. הרגשתי שנולדתי בזמן הלא נכון. לא עלה בדעתי שאולי היה כדאי שאחליף את מיני לבן בהיותי ברחם אמי, או אפילו קודם לכן. הייתי מרוצה מהיותי בת.

כשהייתי בת ארבע נולד אחי הקטן. אין לתאר את שמחתם של הוריי על כך שסוף סוף הגיח בן לאוויר העולם. שמחתי בשמחתם. שמחתי הייתה כה גדולה עד שבני משפחתי לא הצליחו להבין איך איני מקנאה בו כלל וכל כך אוהבת אותו. אכן אהבתי אותו מאוד. ידעתי את הסיבה. הרגשתי שהוא נותן לי את הזכות לחיות. כעת משנולד הבן המיוחל יחדלו להציק לי, כך לפחות קיוויתי. הוריי קיבלו את משאלתם, ואני זכיתי לחיות בשקט בלי שארגיש אשמה. הייתי משוכנעת שגנבתי את תורו של אחי להיוולד ושנדחפתי לפניו לרחם אמי. שנים סבלתי מרגשות אשם קשים.

חוויה זו עוררה בי שאלה: מי קובע מתי ייוולד כל ילד וילד ומה יהיה מינו? הרי לא ייתכן שדברים קורים מעצמם, סתם כך. יש סדר בעולמנו, מישהו דואג לסדר, ואיך ייתכן שדווקא בעניין כל כך חשוב, שבעיניי הוריי נראה כהרה גורל, אין מי שקובע מתי ייוולד תינוק זה או אחר. שאלה זו הציקה לי מאוד עד שהצבתי לעצמי מטרה והיא למצוא מי קובע את סדרי הלידות. לא ידעתי איך להתחיל לחפש, לא היה ברור לי לגמרי מה לחפש. חשבתי שאותו מנהל שונה מאתנו בני האדם. יש לו יכולות שאין לנו. הוא מנהל עולם שלם, ואנו יודעים בקושי רב לתמרן בתוך קבוצה קטנה, כמו משפחה, חברים, בית ספר וכו'. חשבתי שיש לו קשר גם לתהליך השינה. אז החלטתי להתחיל בכך. כאן באו לעזרתי סבי וסבתי שהיו חרדים ושפעו אליי המון חום ואהבה. הם השפיעו עליי מאוד, וכל מה שלימדו אותי נקלט היטב במוחי, כמו תפילות וברכות שבכולן הופיע אותו מנהל. הם קראו לו אלוהים, או הקדוש ברוך הוא, או השם. מתפילת "שמע ישראל ה' אלוהינו ה אחד" הבנתי שבכל התפילות מדובר באותו מנהל. סבתי אמרה לי שהוא בורא עולם ושאין דבר הנבצר ממנו. כל מעשיו נכונים וצודקים ואין לערער עליהם ובוודאי שאין לכעוס עליו. החלטתי לבדוק כיצד מתנהל המעבר מערות לשינה ומשינה ליקיצה. רציתי לראות כיצד הוא עושה זאת, הרי בבוקר אנו מודים לו "שהחזרת בי נשמתי". כלומר, הוא לוקח את הנשמה בלילה ומחזיר אותה בבוקר.

שכבתי ערה במיטתי שעות רבות, מחכה שיתחיל לקחת את נשמתי. לבסוף הייתי מתעוררת בבוקר בכעס על שנרדמתי ושלא המתנתי מספיק כדי לגלות את הסוד הגדול - לא ישנתי לילות שלמים. עד היום אני מתקשה להירדם בלילות. השכיבה בערות מלאה הפכה לטבעי השני. לבסוף התייאשתי מהסיכוי לראות או להרגיש את התהליך עצמו וחדלתי להמתין לו. את האחד לא מצאתי.

מאחר שהתייאשתי התמקדתי בלימודים, בתנועת הנוער ובחברים. זו הייתה תקופה שלווה בחיי. המשכתי להתפלל את תפילת שמע ישראל בלילה ואת "מודה אני לפניך" בבוקר, ולא ייחסתי לכך חשיבות רבה. המשכתי בכך מתוך הרגל ובעיקר כדי לשמח את סבתי.

 

כשהייתי בת עשר נפטר אבי. זה היה מוזר מאוד. הוא היה גבר בריא וחזק, לא היה חולה מעולם ואיני זוכרת שהיה מצונן. אובדנו הנחית על משפחתי מכה קשה. אהבתי את אבי אהבת נפש - הוא היה יקר לי יותר מחיי. ומשפחתי לא הייתה עוד אותה משפחה. אמי שמרה בקפדנות על דיני האבלות ואסרה עלינו להמשיך ללמוד נגינה. את הרדיו הדלקנו רק כדי לשמוע חדשות וכיבינו אותו מיד בתומן. היום כאילו התרוקן מתוכן. הלכתי לחברות לעתים קרובות וקראתי ספרים עד שעות הלילה המאוחרות. שמעתי את אמי משוחחת עם הוריה ועם חברותיה ומסבירה להם שהיא כועסת מאוד על אלוהים שעשה לנו דבר כזה – השאיר את ארבעתנו ללא אבא והשאיר אותה ללא בעל מפרנס. הבנתי ללבה, אך לא הרגשתי כמוה. הייתי כבר גדולה מספיק כדי להבין שהאסון נפל עלינו באישורו של אלוהים. בגיל הזה היו כבר ויכוחים ביני ובין חברותיי אם יש אלוהים או אין. אני אישית מעולם לא פקפקתי בקיומו. על אף שהאסון שקרה לנו היה בלתי נסבל לא יכולתי לכעוס על אלוהים. התגעגעתי מאוד לאבי, פרצתי בבכי שוב ושוב, אך לא כעסתי על אלוהים, ממש לא.

כשאני מביטה לאחור, אל התקופה ההיא, אני מבינה כי זו הייתה התקופה המכוננת בחיי, שהכינה אותי לקראת החיפוש אחר המופלא באופן בוגר יותר מאשר בשנותיי הראשונות. הייתה בי אמונה חזקה כי קיים דבר מה שאחראי לעולם הזה, שהקים אותו ומנהל אותו. לרגע לא היה בי ספק שחייב להיות משהו כזה. האינטליגנציה, הסקרנות והצורך לדעת היו חזקים מאוד. המניע לדעת טבוע באופי שלי. מעולם לא יכולתי להניח ספר בלי לסיים אותו גם אם היה משעמם עד מוות. הצורך לעשות את הדברים ביסודיות, באופן לא רשלני, ליווה אותי כל ימי חיי. האמונה החזקה שהדבר הזה קיים, ואין זה משנה מה שמו, גרמה לי להמשיך לחפש, חיפוש שהפך למרכז חיי.

הייתי תלמידה טובה והשקעתי בלימודים, ואלוהים היה נמצא בכל דבר ודבר שעשיתי. אפילו לא חשבתי על זה, לא הבחנתי עד כמה אני שקועה בלמצוא את אלוהים. החיפושים פסקו לזמן מה, אך אלוהים היה עמי גם אז. לא היה שום סדק באמונתי בו. הכול ייחסתי לו. אם הצלחתי בבחינה, הייתי אומרת שיש אלוהים בשמים, ואם נכשלתי הייתי אומרת שלא התכוננתי מספיק, ויש אלוהים בשמים שעשה את הדבר הנכון והצודק. כך היו פני הדברים. האמונה החזקה דחפה אותי לייחס לו את חיי. למעשה, הוא היה מרכז חיי בלי שהבנתי את זה. רק לאחר שנים מספר הבנתי ש"הדבר הזה" הוא הדבר החשוב והמעניין ביותר בקיום האנושי.

 

שנתיים אחר כך, בגיל שתים-עשרה או שלוש-עשרה, בדרכי לבקר את אחת מחברותיי, הרגשתי לפתע שמשהו מוזר קורה בלבי. פעימות הלב השתנו ופעמו בקצב שונה מהרגיל והרגשתי בבית החזה שהן מתעצמות ומתגברות. נעמדתי. רציתי להרגיע את לבי, לא הבנתי מה קורה לו. עמדתי דקות אחדות על מקומי והתחלתי להרגיש חום מוזר עולה בגופי, חום שלא מוכר לי. בעודי תמהה מה קורה לי הרגשתי פתאום גל גדול של אהבה פורץ מתוכי, גל מוחשי וברור כאילו היה חפץ גשמי. זו הייתה אהבה יוצאת דופן, שונה מכל האהבות. באותם רגעים עלתה בי מחשבה שאיני מסוגלת לאהוב כך. הרגשתי שמישהו גדול אוהב אותי ומיד חשבתי על אלוהים. אמרתי בלבי שזו אהבה אלוהית, זו אינה אהבה ארצית ושהיא מכוונת אליי. זו הייתה אהבה בעלת עוצמה רבה, אהבה שחרתה עצמה בלבי. מאירוע זה נשארה האהבה חרותה בלבי, ומאז אין בי שום פחד. הייתי פחדנית מאוד מאז ומתמיד, אך הפחד כולו נעלם בין רגע. לא שאלתי מדוע נלקח אבי, ולא אם הוא אוהב אותי, ידעתי שלא אקבל תשובה לשאלות אלו. אין מה לעשות, אנו פועלים על פי חוקים ומוסכמות שאיני מסכימה עם חלקם ושנראים בעיניי איוולת או רשעות לשמה. האם אלוהים חושב כמוני? אולי בעיניו זה נכון וצודק ונימוקיו המשכנעים עמו, ונראה שהייתה לו סיבה לאפשר לאבי למות כך ובגיל צעיר כל כך - הרי אלוהים תמיד רוצה בטובתנו.

 

מות אבי השפיע עליי מאוד. לא יכולתי להיות אישה חזקה ואסרטיבית כפי שאני היום, לולא גדלתי בצל חסרונו של אבי. אני יודעת היטב שמותו השפיע גם על אחי ואחיותיי באופן דומה, אך איני יודעת איזו תועלת הפיקה אמי ממותו. לעתים היה נדמה שהיא התנדבה לקבל את תפקיד האלמנה למעננו.

נוסף על הכול חיזק בי מותו של אבי את האמונה בכוח עליון. לא היה הגיוני בעיניי שאדם חזק כמו אבי, צעיר ובריא ימות לפתע. הייתה סיבה לכך. הוא נפטר מטטנוס, אך מדוע נדבק אליו הטטנוס? הרי שנים עסק בעבודת אדמה ושום מחלה לא דבקה בו. וכך תקף אותו הטטנוס והוא מת מהר. אם קורה דבר כזה, מישהו ודאי אחראי לכך. ולאחראי הייתה סיבה לגרום לכך. ואם כך הדבר הרי יש מי שהחליט שאבי יסיים את תפקידו עלי אדמות. לא אבי החליט על כך. אותו כוח שהאמנתי בו הוא שהחליט ומימש את החלטתו.

בתקופה זו של חיי החלטתי לא לחפש עוד את הבורא. תקופה זו הייתה מוצלחת מבחינה חברתית, המוצלחת מכולן והסוערת ביותר. מסביבי היו חברות וחברים, קראתי בלי סוף, רקדתי וניגנתי בפסנתר שעות ארוכות, רציתי לדחות מעליי את המשימה להתמקד בבורא ובעולם הבא ולהיות ככל הילדות. הייתי חניכה ומדריכה בתנועת נוער, עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות, השתתפתי בהופעות למיניהן, והפסנתר תפס מקום חשוב בחיי. רציתי להתקדם כמה שיותר מהר. היו ימים שבהם לא הלכתי לגימנסיה משום שרציתי להישאר בבית הריק. כולם הלכו לעיסוקיהם, ואילו אני יכולתי לנגן כאוות נפשי.

לעתים לקחתי פסק זמן בחיפוש אחר הבורא, אך הרצון לעשות זאת צץ בי מדי פעם בפעם. כל מה שקרה לי ייחסתי לבורא. כשלא רציתי לקחת על עצמי אחריות למעשיי, היה בתוכי קול שאמר "טוב, זה משמים. ככה אלוהים רוצה, והוא יודע למה". זה היה נוח מאוד לחשוב כך. אבל ימים רבים, אולי חודשים, לא חשבתי עליו ואפילו חשתי טוב. אם מישהו העיר לי שאני מטילה את כל האחריות לבורא, אמרתי כי מדובר בהרגל סתמי עוד בימים שהייתי קטנה. לכן לא התייחסתי ברצינות לאמירה שלי ולא להערה שהעירו לי. עכשיו כשאני כותבת, אני יודעת כי פליטות הפה לא היו לחינם. הן יצאו מתת המודע שלי שהאמין שיש בורא המנהל את העולם ושמשגיח עליי ועל מעשיי.

 

בגיל שלושים בערך התחלתי לעשות מדיטציה. בתקופה זו נישאתי, ילדתי את ילדי, התחלתי לעבוד במקצוע שאותו למדתי והייתי מרוצה מחיי ומהישגיי. אמנם סבלתי ממיגרנות, כפי שאפרט אחר כך, אך הייתי צעירה ונמרצת ויכולתי לעמוד בהן. נהניתי מילדיי שהיו נוחים ומקסימים להפליא ואהבתי את עבודתי. הכול היה מושלם, אך המיגרנות הפריעו לי לחיות חיים שלמים ואיכותיים יותר.

כשהייתי בת שתים-עשרה התחלתי לסבול מכאבי ראש שהתחזקו מדי פעם בפעם. בתחילה סבלתי רבות ואחר כך נלוו אליהם גם בחילות קשות. הייתי מקיאה, שוכבת במיטה בחדר חשוך, לא מסוגלת לעשות מאום. למדתי על בשרי מהי מגרנה קשה. לא ברור לי כיצד הצלחתי לסיים את לימודי באוניברסיטה משום שלפני הבחינות שכבתי במיטתי וסבלתי מכאב מיגרנה קשה. לבסוף מצאתי פתרון חלקי שעזר להתמודד עם לחץ הבחינות: מספר ימים לפני מועד הבחינה הייתי שוקדת לקראת המבחן ויום אחד לפני מועד המבחן נמנעתי מלפתוח את ספרי הלימוד.

למיגרנות יש תכונות מרגיזות שקשה להילחם בהן. מיגרנה אחת עלולה להימשך מספר ימים עד יעבור זעם, ולכן לא יכולתי לדעת בדיוק מתי אהיה כשירה לחיות בשלווה ועד מתי אסבול. חששתי לתכנן תכניות, שמא אאלץ לבטלן.

בסיום לימודי באוניברסיטה הכרתי את בעלי לשעבר ובתוך מספר חודשים נישאנו. כעבור שנתיים נולד בני, וארבע שנים אחריו נולדה בתי. במקביל עשיתי התמחות והתחלתי לעבוד במקצוע שבו בחרתי, אך המיגרנות לא נעלמו. זו הייתה תקופה קשה ביותר, אך הייתי חייבת ללכת להתמחות ולעבוד מדי יום ביומו. במקרים קשים נעדרתי מעבודתי, אך לא עשיתי זאת לעתים קרובות. הייתי עובדת חדשה ולא יכולתי להתפנק. זה היה קשה, אך עמדתי בכל חובותיי. ניסיתי טיפולים מטעם הרפואה הקונוונציונלית והרפואה המשלימה, אך דבר לא עזר.

היום כשאני מביטה לאחור אני מתמוגגת מעצמי מנחת: לעבוד, לגדל שני ילדים, לנהל משק בית וללמוד, והכול תוך כדי מלחמת חורמה במיגרנות שניצחו אותי בדרך כלל. נאלצתי לחרוק שיניים ולמלא את חובותיי. לעתים הייתי יוצאת באמצע היום מישיבת צוות חשובה, הולכת לשירותים, מקיאה וחוזרת לשגרה. הכדורים באמתחתי לא הועילו. היום יש כדורים חזקים ומיוחדים למיגרנות, שפותרים את הבעיה בתוך זמן קצר. בזמנו, בשנות העשרים והשלושים של חיי, כדורים אלה טרם פותחו.

 

 

הוצאות ספרים


הוצאות ספרים קמו והתפתחו במשך

קרא עוד

הוצאות לאור


הוצאות לאור משגשגות, ולראייה...

קרא עוד

המלצות הצוות


בשנה האחרונה פרסמה הוצאת ספרים

קרא עוד

פרקים ראשונים


כאן ניתן להתרשם מפרקים הראשונים...קרא עוד

פרסמו ספרכם כאן


חדש באתר - פרסום ספרים חדשים ואירוח

קרא עוד
שם:
טלפון:
מייל:
הודעה:
סניף צפון 04-8734066
סניף מרכז 052-5702454