הזאב

נולדתי בעיר יאסי, עיר הבירה של המחוז שבו התגוררו יהודים רבים. בכל מקום היו מדברים אידיש, אפילו הגויים. ריבוי בתי הכנסת באזור הוכיח כי היה כדאי להקים בית כנסת, מה עוד שלכל רב היה מה לומר לפשוטי העם. בימים ההם כל חנות או עסק היה צריך להפריש חלק מהרווחים לתחזוקת בתי הכנסת.

בגיל שמונה התחלתי ללמוד בבית ספר יהודי. המורה שלי ז'ני שקלה מאה ועשרים קילוגרמים לפחות, ואסור היה לקרוא לה המורה "זֶ'ני" אלא "המורה". בידה היה תמיד סרגל ארוך, והילדים הקטנים חזרו הביתה לא פעם בידיים נפוחות. את גזר דינה לא קיבלתי ולא אפשרתי לה להרביץ. לכן היא הייתה קוראת למנהל והוא היה נותן לי סטירות. בבית הספר טענו שאני מתנהג כמו גוי. ילד יהודי צריך לדעת לסבול כמו הוריו, ואסור לו להתנגד או למרוד. למרות הכול המשכתי להתנגד, והעדפתי לקבל סטירות מאשר שידיי יתנפחו מהמורה השמנה.

בכיתה ב ידעתי לקרוא ובחשבון קיבלתי ציון עשר. בכיתה ג קראתי ספרי כיס על הרפתקאותיהם של אנשים בעולם הגדול. בשיעור גיאוגרפיה הייתי מתווכח עם המורה על כל מיני נתונים גיאוגרפיים, ובסוף קיבלתי עונש על כך שאיני מסכים לדעותיה. מיום ליום גברה עוצמת הסטירות של המנהל. הייתי מגיע לביתי בפנים נפוחים וכשהייתי מספר להורי למה קיבלתי סטירות הם היו מצדיקים זאת. "ילד צריך לקבל את מה שהמורה אומר, ולא להיות חכם יותר ממנו", הרבו לומר.

בשנות השלושים של המאה הקודמת גרנו ברחוב סטיחי, רחוב של אנשים אמידים. הבית היה גדול, ובחזית היה לאבי בית מלאכה לתפירות נעליים ומגפיים. מלבד אבי ואחי הגדול עבדו בבית המלאכה מספר פועלים, שהיו מכינים את החלק העליון של הנעל או המגף ומוכרים לסנדלרים. עסק זה היה די רווחי. מאחורי בית המלאכה היו עוד שלושה חדרים; חדר הורים, חדר לאחי הגדול וחדר משותף לי ולאחי הקטן שחלה במחלת הפוליו. המטבח היה בקצה השני של הדירה. כל היום הייתה אמי עסוקה מאוד בבישול, לא רק עבורנו אלא גם בשביל הפועלים.

הייתי תמיד מוצא בהצלחה מקום לקרוא, וצמא לדעת על העולם, על ארצות רחוקות, על אוקיאנוסים ועל מדבריות. את המידע שקראתי שוב ושוב, הייתי מוצא בספרי הכיס שהיו מכילים 30 עמודים בממוצע. זה היה אושרי - הקריאה.

בכל פעם היו מחפשים אותי לכל מיני שליחויות; או שלאמי היה חסר מצרך זה או אחר והייתי צריך לרוץ למכולת, או שאבי היה שולח אותי לסנדלרים להביא להם את הגפות (ככה קראו לחלק העליון של הנעל). השליחויות האלה מצאו חן בעיניי מאחר שקיבלתי טיפים. אמי לא שמה לב שלעתים היה חסר מטבע או שניים מהעודף, שבהם הייתי קונה את הספרים.

מקום המגורים שלנו היה ליד בית כנסת הגדול של יאסי. הילדים היו משחקים בחצר בשעה שהמבוגרים היו מתפללים. מאחורי החצר היו צמחייה ועצים שהעלים שלהם היו מלאים בסיכות ובקוצים כמו הקקטוסים (ידעתי זאת מהספרים). בתוך הצמחייה היו שני קברים. הזקנים היו מספרים ששם קבורים חתן וכלה שמתו בפתאומיות מתחת לחופה, ולכן אסור להתקרב ולהפריע למנוחתם. מקום זה היה קדוש ביותר.

יום אחד כשאיש לא היה בחצר, התקרבתי לשני הקברים. חיפשתי ומצאתי מקום צר בין שני עצים, חלפתי על פניי הרחבה ומצאתי עצמי עומד מול שתי המצבות. אלה היו שתי קוביות אבן בגובה חצי מטר, כשהבוץ והעלים כמעט כיסו את המצבות.

למראה המקום הרגשתי לפתע כאב בלב. התחלתי לבכות, בכיתי זמן רב. רק כשנרגעתי הרגשתי הקלה, אך התעייפתי מההתרגשות ומהבכי. לפיכך התיישבתי על האדמה ליד הקברים ונרדמתי.

כשהתעוררתי היה כבר חושך מוחלט. קמתי ולא ידעתי היכן אני נמצא. לאט לאט שמתי לב שאיני פוחד להיות בלילה ליד מצבות של מתים, כאילו הכרתי את השניים לפני שנפטרו. זחלתי החוצה מהמחבוא, לא הבטתי אחורה ורצתי הביתה.

כשנכנסתי הביתה שאל אותי אבי אם לא נפלתי לאיזה בור. רק אז שמתי לב לעלים שעל בגדיי ואיך התלכלכתי כולי בבוץ. אמרתי לאבי שפועלי העירייה חפרו בורות לניקוז הביוב, ולא כיסו את כולם. לכן נפלתי באחד הבורות. הוריי ריחמו עליי, ואמי הרתיחה מים חמים כדי שאתרחץ. החלפתי בגדים ואלה שלבשתי נזרקו לזבל, מכיוון שיחד עם העלים היו קוצים רבים. אחרי שהתקלחתי הלכתי לישון אבל לא נרדמתי. חשבתי על החתן והכלה הקבורים בחצר בית הכנסת.

למחרת בבוקר הלכתי לבית הספר ובזמן השיעור נדדו מחשבותיי למקום אחר. התוצאה - כמה מכות מכאיבות עם הסרגל על כפות הידיים. הפעם הרשתי לה.

בתום יום הלימודים חזרתי לביתי, אכלתי מהר את ארוחת הצהריים, ביצעתי מספר שליחויות ואמרתי לאמי שאני הולך להכין את שיעורי הבית אצל חבר. לקחתי את הילקוט והלכתי היישר לבית הכנסת. בדקתי מסביב שאין איש, ונכנסתי אל הרחבה כדי להיות יחד עם החברים החדשים; החתן והכלה. התיישבתי על האדמה והכנתי את השיעורים. כל הזמן דיברתי אל האבנים ממולי, והסברתי להם איך אני פותר נכון את התרגילים. כך עשיתי מדי יום ביומו. השפעתו של הזוג עליי הייתה עצומה. הרגשתי שאני רגוע ולא מתעייף במשחקים טיפשים עם ילדים.

בסוף הסמסטר היו כל הציונים שלי - עשר. כשהראיתי את התעודה להוריי הם לא האמינו שאני לומד טוב כל כך. קיבלתי כמה מטבעות מאבי ומאמי, והלכתי לקנות כמה ספרים. בזמני החופשי הייתי מקריא לזוג החברים שלי את ההרפתקאות, והייתי מאושר שאני יכול לחלוק עמם כיצד הגיבורים מהספרים מסתדרים בכל העולם וגם מנצחים.

הקיץ חלף לו וכך גם הסתיו, ועונת החורף הגיעה בקור של מספר מעלות מינוס. לכן לא יכולתי לבקר אותם כי הכול היה קפוא, ורק נותרה בלבי התקווה שבאביב ובקיץ הקרוב אחזור אליהם שוב ואהיה לצידם זמן רב יותר. ואמנם האביב הגיע עם גשמים רבים, האדמה הייתה בוצית ואי אפשר היה להתקרב לשני הקברים. כעבור חודש היה הכול יבש, ובמקום להיות בבית הספר הלכתי אל זוג החברים שלי.

כשעברתי בין העצים לצמחייה שהייתה גבוהה מאוד אחרי הגשמים, נבהלתי לראות את שתי המצבות כשעליהם עלים ובוץ. יצאתי החוצה וחיפשתי כלי שיעזור לי לנקות את המקום. פגשתי את שומר בית הכנסת וביקשתי ממנו לתת לי את חפירה לנקות את שביל הכניסה לבית הכנסת. הוא הביא לי את חפירה והלך לעבודות הניקיון שלו בתוך בית הכנסת. בינתיים התחלתי לעבוד במרץ לניקוי המקום; ניקיתי את המצבות, אספתי את העלים, אבל לא ידעתי לאן להעביר את הלכלוך. לא הייתה לי בררה אלא לחפור בור ולתוכו הכנסתי הכול. ניקיתי מעט את שביל הכניסה, אבל כשרציתי להחזיר לו את האת הוא ביקש ממני לנקות את הצמחייה מסביב לבית הכנסת. לא יכולתי לסרב לו, ועבדתי עד שעות הערב המאוחרות. הוא אמר לי שלא ראה מימיו ילד טוב שכזה. הייתי עייף מאוד ומלוכלך, רחצתי את הפנים ואת הידיים, ניקיתי מעליי את העלים וחזרתי לביתי לישון. אמי שאלה אותי אם איני רעב. אמרתי לה שבבית הספר התקיים יום-הולדת ובטני מלאה בעוגות.

הייתי מרוצה על קיום המצווה שעשיתי היום, והתחשק לי לשיר ולצחוק מתוך שמחה. כך התחילו שוב הביקורים במצבות והקריאה באוזניהן. הוריי לא ידעו ולא הבינו מה קרה לי. פתאום שמעתי בקולם. אחרי שחזרתי מבית הספר הייתי עושה קניות במכולת וגם שליחויות שונות לפי בקשת אבי. הייתי רץ מהר לכל המקומות כדי לסיים מוקדם את המטלות, שיישאר לי זמן לפני רדת החשיכה להיות עם זוג החברים שלי, לחבק את שתי המצבות.

בחופשת הקיץ הגדולה הייתי יושב שעות בביתי, ולא היה לי משעמם כלל. יום אחד בשעות אחר הצהריים התגנבתי שוב בין העצים לצמחייה, וראיתי איש זקן עומד עם הגב אליי. לאיש היו שערות לבנות וארוכות, וכשהוא הסתובב אליי ראיתי שהוא לבוש בחלוק לבן וארוך ופניו היו לבנות מאוד עם זקן לבן שעבר את אזור החזה. הוא היה כחוש ויחף. הדבר שהכי הפחיד אותי היה עיניו העוינות והמפחידות בלא הלובן. היו אלה שתי נקודות שחורות עם ריסים לבנים.

פתאום הוא אמר לי, "חיכיתי לך, אני יודע שאתה החבר שלהם. אני רוצה לדבר איתך קצת. מה פתאום התחברת רגשית לשתי המצבות האלה. אלה רק אבנים ואתה ילד קטן. אתה לא מפחד להיות כאן לבד?" הוא דיבר בשקט, אבל בברור.

"לא התחברתי לשתי המצבות. מתחת למצבות יש נשמות ושמעתי על האסון שקרה, שהחתן והכלה צנחו ארצה בעת שהיו מתחת החופה".

"אתה רוצה שאספר לך איך קרה שהם לפתע מתו?"

"כן, אני מאוד רוצה לדעת", עניתי לו.

ומכאן הוא התחיל לגולל את הסיפור כולו.

 

 

הוצאות ספרים


הוצאות ספרים קמו והתפתחו במשך

קרא עוד

הוצאות לאור


הוצאות לאור משגשגות, ולראייה...

קרא עוד

המלצות הצוות


בשנה האחרונה פרסמה הוצאת ספרים

קרא עוד

פרקים ראשונים


כאן ניתן להתרשם מפרקים הראשונים...קרא עוד

פרסמו ספרכם כאן


חדש באתר - פרסום ספרים חדשים ואירוח

קרא עוד
שם:
טלפון:
מייל:
הודעה:
סניף צפון 04-8734066
סניף מרכז 052-5702454