לא אנוח על עוגת שמרים

מכירים את זה שאומרים לכם, "מכיר את זה ש..." ומתחילים לספר לכם את כל מה שיתרחש בערך בשבוע הקרוב גם אם סתם שאלתם שאלה בסיסית פשוטה: מה קורה או לחלופין מה נשמע? מתסכל אה? אבל זהו אופי האדם, כשנותנים לו במה או פתח לבמה או קורת עץ אחת מהחיבורים של הבמה, הוא אכן ינצל זאת לתפוס את אור הזרקורים וייתן את הופעת חייו. אתם הופכים לקהל שלו והוא הופך לכוכב התורן המופיע. אתם גם קהל וגם פסיכולוג. באורך פלא, עולם הפסיכולוגיה מתערבב עם עולם האינסטנט כוכבים.


מה בכלל הפכנו להיות? כולם מחפשים את האושר הנצחי ובדרך נותנים פה ושם הופעות אורח אצל האחר ששואל לשלומכם. מתי נבין שאושר לעולם לא יהיה נצחי משום שרק ככה נבחין בו. אילו תמיד היינו מאושרים, לא היה לנו מקור להשוואה ואז לא היינו מודעים לאושר. בשביל לחוות מספר רגעים של אושר בחיים יש לעבור גם רגעים קשים. אה כן וגם נו... הדבר הזה המטאלי – כסף... הוא לא קונה אושר אלא קונה מוצרים, בתים, מכוניות, מזון, אפילו בריאות ושירותים נוספים. אבל אני מכיר מספר אנשים ממש מלאים בחומר מטאלי שעדיין רודפים אחרי האושר. האושר נמצא בכוס קפה או בכוס קולה או בציוץ הציפור בבוקר או בחיוך של מישהו אהוב ואולי גם בככל אלו יחד. אבל התובנה האמיתית היא שהאושר של אדם מסוים לא נמצא באותם פרמטרים של אדם אחר. יתרה מזו, לא תמיד האושר נשאר בכוס הקפה, הוא נודד לו ולפעמים עובר גם לפרטים אחרים. למען האמת, האושר נמצא באמת בפרטים הקטנים והוא סובייקטיבי וניתן לשינוי. לא תמיד צריך לחפש אושר, הוא מגיע לבד בצורה טבעית. החיפוש אחר האושר עוצר את מהלך החיים שלנו. ועצם העצירה גורם לנו לא להיות מאושרים.

חבר טוב שלי הלך לסדנת צחוק ובזבז שם את קול הצחוק שלו. מאז הוא רק מתלונן ומנסה סדנאות כאלו ואחרות. הוא מתקשר עם כוחות נסתרים ומעביר אנרגיות מצד ימין לשמאל, קורא בכף היד בדפוס ובכתב, עם ניקוד ובלי, ועשה סדנא של ויפאסנה שבה שתק שלושה ימים. היום הוא לא שותק לרגע ומנסה להעביר את משנתו בכך שיש להתחבר ליקום ולבקש אהבה. מה שהוא בעצם מתכוון זה שהוא מתחבר לכל אחד שרק רוצה להקשיב לו ולתת לו במה כדי להופיע לכמה דקות של תהילה. אם אין קהל זמין, אז תמיד יש את היקום או את החוצנים שניתן לסנג'ר אותם ולהפוך אותם לקהל בשניות. החוצנים לא תמיד מגיבים, אבל בינינו, גם בני האדם הם לא תמיד קהל טוב ומגיב. וגם בינינו מסתובבים חוצנים.

אנחנו יצורים מאוד אגואיסטיים שחושבים שכל היקום סובב סביבנו וברגע שאנו מזמנים אותו הוא עומד לראשותנו, כן בטח! כל הדברים שמתרחשים זימן לנו היקום, כן, כן בדיוק בשבילנו. הוא הכין לנו תערובת מיוחדת של מקרים שהוכנו בקפידה מראש. ככה גם אנשי הדת מאמינים שאלוהים כל היום מתעסק בהם! "ככה רצה האל לעשות לי". אם אני אתפלל כל היום, אלוהים יגמול לי במעשים טובים, אממ..אולי. אבל אלוהים הוא סוג של מנכ"ל שמתחזק קונצרן של יקום שלם עם מלא חברות בת שמחזיקות מיליונים של נושים וזכאים, שמתפעלים בעצמם חברות בת רבות וזה רק בצד המוכר של היקום... אז מתי בדיוק יש למנכ"ל זמן להתעסק אתנו, מנקי הביבים של הסמטה הכי לא מוכרת ביקום?

אתה רואה גם אנחנו בני אדם! כרגע מצאתי אתכם כקהל ואני שופך את משנתי ומחרטט ובעצם נותן את הופעת חיי. משהו משהו.

מה שבטוח הוא שבתום קובץ התובנות שלי אני מבטיח שהמציאות תיראה לכם הרבה יותר קלה ממה שהיא באמת. אממ... אולי הפוך, המציאות באמת קלה. אנחנו מסבכים אותה.

אתמול הייתי בריאיון עבודה. כזה ריאיון ששולחים קורות חיים לפני... ואז מזמנים אותך לריאיון. מכירים לא?
המראיין: שלום, אנחנו חברה של כך וכך, עוסקים בכך וכך, הבנתי שאתה מחפש עבודה בכך וכך.

אני: שלום מה שלומך? (ממש אכפת לי)- את הסוגריים לא אמרתי בקול רם. כן, אני מחפש עבודה בכך וכך.

מראיין: ספר לי קצת על עצמך...

אני: נולדתי ב...למדתי ב... הניסיון שלי הוא... ויש לי תואר שני ב...

מראיין: תמלא בבקשה את הפרטים בדף. (אבל רגע..לא שלחתי לך קורות חיים עם הפרטים האלו? ולא כרגע שאלת אותי את הפרטים האלו? ולמה עכשיו גם למלא, אחרי שאתה מילאת את הפרטים במחשב, תוך כדי שדיברתי? ) – את הסוגריים לא אומרים בקול רם, זוכרים?

אני: (ממלא, ממלא, ממלא, זהו סיימתי.) או.קיי. אלו הפרטים.

מראיין: מה הם ציפיות השכר שלך?

אני: ממוצע בשוק לפי התפקיד. אני יודע שצריך להתחיל ממשהו, ולכן אני לא קופץ מיד למשכורת לא רלוונטית.

מראיין: 5,000.

אני: נטו?

מראיין: ברוטו, נטו לא מעניין אף אחד בשוק.

אני: (חחחח, ממש, אולי אותך זה לא מעניין, אותי מאוד מעניין. כמה כסף תכל'ס יישאר לי בסופו של חודש)- סוגריים? יפה! לא אומרים בקול רם.

מראיין: אמממ.. אוי אני רואה שיש לך תואר שני, אתה בטוח שזה מה שתרצה לעשות אחרי שלמדת כל כך הרבה? אתה פשוט מסוגל להרבה יותר אתה "אובר קוולפייד". (זאת לא מחלה או שם של להקה בריטית זה מושג שאומר שאתה מעבר לדרוש).

אני: אממ... אבל אני מאוד מעוניין בתפקיד וחושב שאני מתאים ואתרום רבות. וגם המשכורת ההתחלתית מתאימה לי כרגע.

מראיין: טוב, אז ניצור קשר בהמשך. יום טוב (אני סיימתי איתך לתמיד) – אלו הסוגריים שהמראיין לא אומר לך!

סוף.

יש לי שאלה... אליכם הקוראים ולא למראיין, שאותו כבר לא אפגוש. מה, הוא לא ידע שיש לי תואר שני? הרי הוא זימן אותי על סמך הקורות חיים וגם מלאתי אותם עוד תשע פעמים מולו.

תיקון: אוברקוולפייד= אתה מהווה איום מולי, אני אפס לעומתך, אני מקנא בך, אני עצבני ויש לי רגשי נחיתות עוד מהתיכון שכולם היו קוראים לי בשמות, ממש אבל ממש ממש מעליבים.

בקיצור אתם לא לבד ואתם יודעים היטב שאתם יכולים להצליח בריאיון עבודה ומשהו אמור להתאים, אבל נראה שאתם נמצאים תחת כותרת של מחלה, או להקה בריטית, או מה שה"אוברקוולפייד" הזה אומר. אז תחייכו ותבינו שאתם גדולים מהחיים והעבודה הזו אינה מספיקה לכם כי נועדתם למשהו טוב יותר שיבוא בהמשך. אותם אנשים כמו החבר הזה שלי יגידו לכם שהיקום מזמן עבורכם דברים הרבה יותר נפלאים. עדיין אני מודע לכך שאוברקוולפייד או איך שקוראים לדבר הזה הוא כותרת די מעצבנת. בכלל תמיד מכניסים אותנו תחת כותרות. בני אדם חייבים כותרות. אי אפשר להשאיר מחשבות ללא כותרות, זה כמו תמונה ללא מסגרת או מיקרוגל בלי דלת. אתה מתחיל לצאת עם מישהי ואז היא שואלת: "תגיד אז מה אנחנו עכשיו?" ואתה עונה: "עכשיו אנחנו אוכלים גלידה!" הפלונית: "לא, אני מתכוונת מה אנחנו עכשיו? ידידים או חברים?" מתברר שהיא לא תסיים את הגלידה עד שלא תהיה לה כותרת. קשה לה ליהנות מהרגע עצמו בלי שתהיה לה כותרת. היא לא קראה עדיין את הספר שאומר שיכול להיות שהאושר נמצא בכוס קפה או אולי בגלידה במקרה שלה. אנחנו לא אשמים. אנחנו מוקפים בכותרות בעיתונים, בחדשות, בפרסומות..מבצע שניים פלוס אחד: חבר + גלידה.

גם האושר הזה שמדברים עליו הוא כותרת וזו בדיוק הבעיה. זו כותרת כללית מאוד שתחתיה מאוד קשה לצרף כתבה. זה כמו לנסות לסכם את מהותו של היקום במשפט אחד. כותרות הם גם תוויות שדרכן אנו מקטלגים מוצרים, חדשות, פרסומות, כתבות, אבל גם אנשים: שמנה, הומו, פרסי, זונה, חבר, ידיד, אושר, שניים פלוס אחד, תשעים ותשע אלף ארבע מאות חמישים ושתיים תוויות וכותרות.

דוקטור, מנתח לב פתוח, שמציל חיי אדם, מישהו שטוב לו בחיים והוא מסופק, מצליח ומאושר, כזה שאינו מזיק לאיש ורק עוזר לזולת, אוהב לקרוא ספרים,לטוס לחו"ל, להאזין למוזיקה טובה, לעשות ספורט, אינו מעשן, לא שותה ואוכל בריא, יש לו נטייה לבני מינו - הוא תחת הכותרת הומו! יכול להיות שיש סביבו גם תוויות נוספות: הוא קצת שמנמן (שמנה),יש לו הרבה ידידים וחבר(זונה) והוא קרא ספר ממש ארוך שקנה במבצע של שניים פלוס אחד(פרסי), עם איזה תשעים ותשע אלף ארבע מאות וכמה עמודים. ככה בדיוק אנו גולשים לתוויות מיותרות בחיים וגם באינטרנט. הרי חיפשנו משהו ספציפי, את הפירוש למילה אושר, הקלדנו: אושר ואז מופיע פירוש מלא בתוויות (תגיות) ובכותרות מודגשות שקשורות או לא, שבהקלקה עליהן הן מובילות אותנו פתאום לאתר פורנו של בלונדינית שמתעסקת עם תרמוס ותאמינו לי שהיא לא מכינה לא קפה ולא גלידה! אולי יש כאלה שיגידו שגם זהו סוג של אושר.

אפרופו חיפוש אושר באינטרנט, אני ממש לא חושב שגלישה באינטרנט היא מיותרת אבל מיותר לנסות לחפש שם אושר מעבר להגדרה.  גם אני חשבתי שאגלוש לי באינטרנט ואכנס למקום שבו ארכוש לי חברים ואתפור לי אט אט את הרשת החברתית שלי, כן בדיוק כמוכם ובדיוק כמו רבים אחרים. אנחנו קורבנות של רשת וירטואלית שמציגה בפנינו מספר עצום של חברים. ברגעי האמת שבהם אתה צריך תמיכה אמיתית, מי הם באמת אלו שיתייצבו לצדך ויתמכו בך? האם אלו אותם אנשים מתוך הרשימה הזו? ספק קל עולה בי. אלו הם אנשים המציגים את אלבומי החיים שהיו רוצים להציג בפני כולם. חיים מבעד לתמונות. הרי שם זו הבמה הטובה ביותר להצגת הכוכבות. הרי כולנו כוכבים. האמת, כולנו נפלנו ברשת ובקוריה ומבזבזים שעות וזמן יקר מול מסך האשליות. האם אתה מאושר כי יש לך הרבה חברים שמוכרים לך תמונות וחוויות ומופיעים בפניך את ההצגה של חייהם? לי יש מתכון טוב יותר. אני גזרתי את קוריה של הרשת הווירטואלית מסביבי ולמדתי להעריך את חבריי האמיתיים. אני גאה בחברי ואפילו באלו השונים ממני . גם בזה שמוכר סיפורים על יקום וסדנאות אין סופיות בלופ מסחרר. יתר על כן, אני מאמין שבמהלך החיים אנו מכירים כל כך הרבה אנשים ותמיד נוכל ליצור קשר עם חברים שמתאימים לנו וגם לשחרר את אלו שכבר לא. אבל לפחות לא נאשר בלחיצת כפתור סתמית את החברות עמם אלא נדע להכירם ולהעריכם על מה שהם באמת. איכות תמיד טובה מכמות ועדיף חבר אחד אמיתי על אוסף חברים וריטואלים.

האמת, כל הדיבורים על אושר נעשים לעתים כבדים מדי ואז מתוקף הכובד העוטף אותנו אנו מפסיקים לפתע להיות מאושרים. פרדוקס. לפני שתמשיכו לקרוא את תובנות הבינה של עבדכם הנאמן עצרו לרגע, לכו למקרר, אם אתם בבית ואם לא אז קפצו לקיוסק קרוב, יש לומר "פיצוצייה", או פשוט הוצאו מהתיק משהו שבאמת מתחשק לכם לאכול ותתענגו על כל ביס. אושר קטנטן יופיע באופן מידי. האושר הוא בפרטים הקטנים. כבר דשתי בכך רבות והחיים הם לא ממש מסובכים, אתם יודעים. האנשים הם אלו המסובכים.

מעשה באחת ששמה טלי, אחת שקרצה מהחומר המטאלי (הדבר הזה שדיברנו עליו בהתחלה נו..כסף.). היא בקלות יכולה להיכנס תחת תגית ה"שמנה" רק משום שהיא עצמה חושבת שיש לה קצת משקל עודף. למען האמת יש לה קצת אבל זו לא הבעיה. הבעיה היא שיש לה קצת הרבה חוסר ביטחון עצמי. בחורה משכילה ומוכשרת אבל לא מאושרת. הקשר הרציני היחיד שהיה לה הוא עם בני המנוזל מכיתה ח והיום היא כבר נושקת לגיל שלושים. זה לא שהיא לא מנסה להכיר ולצאת, זה פשוט לא קורה. אף בילוי לא מוביל אותה לקשר ממשי. לפעמים היא יוצאת ואף מתחילים איתה אבל זה לא מתפתח למשהו מעבר לריקוד או למשקה קל. לפני תקופת מה היא החלה לצאת עם בחור מסוים, אבל הוא החליט להשאיר זאת בגדר יציאה חד פעמית מסוימת. את רגעי האושר שלה היא מוצאת במסעדות מפוארות ובבילויים עם משפחה וחברים. זה לא שהיא מצוברחת או דיכאונית, כי היא מבלה המון, אבל כולן מסביבה מתחתנות - מסר מן היקום הנשלח אליה שהגיעה שעתה. את הנחמה היא מוצאת בדברים הטעימים. אני מבין אותה לגמרי כי אני בעצמי מוצא לעתים תכופות את אושרי מול המקרר וזה בסדר גמור מדי פעם לעשות כן, אך זוהי נחמה שאינה משתלבת יחד עם ניסיונות לדיאטות. מצד אחד הצורך בלצאת לבלות תמיד קשור באוכל, ומן הצד האחר צריך לאכול בריא כדי להרגיש בריא וגם להראות טוב. כשנראים טוב אז הסיכויים להכיר מישהו עולים. אבל בדרך צריך להיות גם מאושרים ומחויכים.

ואוו, אני לא מקנא בטלי, היא נמצאת בלופ. היא יוצאת לצורכי בילוי והכרויות ואז אמורה להגביל את עצמה במזון כדי להישאר רזה ובריאה כדי להקרין אושר. אבל ניסיונות הדיאטה הכושלות וחברותיה הנשואות עושות בדיוק את ההיפך. אז מה עושה טלי? טלי נופלת בקוריה הזדוניים של הרשת החברתית הווירטואלית. היא נמצאת עכשיו בביתה ומנסה להזמין חתן מול מסך המחשב. זוהי עבודה של ימים רבים. היא בקושי מוצאת זמן לכוס קפה או גלידה או לאושר קטן אחר ולא יוצאת כל כך לבלות. מה שבטוח הוא שהיא אוכלת המון כי צריך אנרגיה בשביל להמשיך בעבודות החיפוש. על הדרך היא הכירה חמש מאות חברים וריטואלים שגם להם צריך להגיד שלום כל שנייה ולהקשיב למשנתם של כל אחד ואחד. טלי יש דרך קלה יותר!

הדרך הקלה היא להחליט להיות מאושר. אין צורך בדיאטה ובוודאי לא בחיפושים קדחתניים אחרי חתן שאולי יבוא. אך כשיבוא, את טלי צריכה להיות מאושרת ולא עייפה מהחיפושים הרבים ובוודאי שלא רעבה. לא שמעתי על מישהו אחד ולא על מישהי אחת שהחלו בדיאטה והורידו במשקל, שלאחר מכן הם לא התנקמו בימי הדיאטה והעלו פי שלושה ממשקלם המקורי.שוב עולה הצורך שלנו בכותרת. הכותרת: אני בדיאטה. זוהי כותרת שמובילה לכישלון, בגלל שהיא מראה על מצב מסוים ברגע מסוים. נכון, כרגע אני בדיאטה אבל מה יקרה שהמצב ייגמר- אחזור לאכול והמשקל לא ישתנה? כולנו מבינים שזה לא ממש הגיוני. מה שיותר הגיוני הוא דרך חיים. בחירה באורך חיים של אכילה נורמלית במהלך כל חיינו תוביל אותנו לתוצאות מדהימות עד שהאושר כבר יקפוץ לנו מול העיניים. קצת ספורט לא יזיק אבל כל דבר במידה. במצב של אכילה נורמלית נחסוך גם המון כסף על הטיפולים והתזונאים למיניהם שדופקים עלינו קופה וכבר נרגיש יותר טוב שאם נישאר מלאים נישאר גם עם קצת חומר מטאלי.

יש את אלו שמרזים ובמקביל גם ארנקם מרזה. בשלב מאוחר יותר הם משמינים, אך למרבה הפלא ארנקם נשאר עדיין רזה. טלי תחייכי, כשאת מחייכת העולם יחייך אלייך בחזרה. חיוך זה דבר מדבק בדיוק כמו פיהוק, אז במקום לפהק מול המחשב שבבית, תחייכי מול העולם שבחוץ. הכול בראש שלנו, זוהי רק החלטה. ביום שנבין שאנשים מסביב תמיד ידברו ויזרקו הארות והערות כדי לחזק את ביטחונם האישי ולפגוע בשלנו כדי לצבור יתרון, נקבל את המפתח לביטחון העצמי שלנו. לא צריך לאמץ את כל מה שאנשים אומרים עלינו משום שהם חייבים להגיד קצת דברים טובים ולאזן בהמון דברים לא טובים, אחרת איך יהיה להם יתרון עלינו? ומה יצדיק את ביטחונם האישי?

אם נתחיל להגיד לעצמנו באופן שיטתי מה אנחנו ומי אנחנו, האני העצמי שלנו יתחיל להאמין בזה. לכן צריך לספר לו רק דברים טובים והוא כבר ידאג לספר זאת לסביבה. כשנבנה את הביטחון שלנו לאורך כל החיים, כי ביטחון תמיד נבנה ותמיד יש מה לשפץ, נוכל לאהוב יותר גם אחרים וזאת משום שאחרים יפסיקו לשכנע אותנו עד כמה אנחנו לא טובים לעומתם.

הכול מתחיל בנו. העולם הוא פשוט יותר ממה שבאמת נראה לנו. לבני האדם יש תכונה מוזרה לנפח את הכול לממדים שלא קיימים. היה לי פעם חבר בכיתה ב שקראו לו אורן שהיה מספר שהוא קיבל הביתה נמר גדול ומפחיד. כשהגעתי לביתו ראיתי חתול מסכן עם שן אחת מתנדנדת, שרוע על הרצפה כמו סחבה ובקושי מיילל מרוב האומללות שבו. לעשות מסמרטוט נמר, או מעכבר פיל היא תכונה שמשותפת לאורן ולכל שאר בני האדם. תמיד אנשים יספרו לך : "אני... ואני... ואני... ויש לי... ועשיתי... ואני מומחה ל... בדרך כלל קורות חיים נוטים להתנפח מעבר לכל מציאות בעלת פרופורציה. זה טוב לסנגר על עצמך דברים טובים אבל צריך מאוד לדעת את המינון ולדעת מתי אתה הופך להיות שם של להקה בריטית כלפי הסביבה (אוברקוולפייד). רק בגלל המונח הזה ובגלל שאתה חופר מוחות וה"שואו" שלך (המונולוג) הופך להיות ארוך מדיי ומשעמם, החברה מקיאה אותך. גם לקהל מתחשב ומבין נגמרת הסבלנות. עם זאת לאהוב את עצמך זו בסך הכול תכונה מאוד חיובית ולא יזיק קצת לקחת את העובדות על חייך, להוסיף להם קצת שמרים, לערבב טוב ולהגיש.

עכשיו שאני חושב על זה, אולי דווקא אורן היה מתאים לטלי, הם היו מאזנים זה את זו או שלא. לעולם לא נדע כנראה. בכל אופן, מפה והלאה אני מפסיק לתת לכם עצות וגם לך טלי. כי הרי הבנת מזמן לאן אני חותר, הבעיה שהגבול בין חותר לחופר הוא מאוד דק, ולכן מנקודה זו אני מפסיק לתת עצות ומספר את עלילות חיי האחרונות. כל הנאמר בסיפורי יוצא מנקודת הנחה שכבר מזמן הבנתם את השקפת עולמי.

בקיצור, אתמול אחרי אותו ריאיון עבודה מדובר שבו הרגשי שעשיתי כמיטב יכולתי ובנוסף הבטיח המראיין לחזור אליי ולקבוע פגישה נוספת עם בכיר בארגון, הבנתי מיד שיותר לא אשמע ממנו. אני לא בדיוק יודע להסביר איך אדם מרגיש דברים כאלו, אבל זה בדיוק כמו אחרי מבחן. תמיד בסיומו של המבחן אני יודע פחות או יותר את הציון שאקבל. נכון שיש בי לעתים תחושה אופטימית, אך במקביל אני גם מרגיש כבר מתוסכל מהסבב הבלתי פוסק הזה של ראיונות ומשאלים חמים שלא מובילים לדבר. מה שהכי מגוחך בעייני הוא התפקיד שאליו התראיינתי ושהוא שגרתי בהחלט. לעומתו, הריאיון היה כמו ריאיון של בדיקת נאס"א לשיוכי לצוות האסטרונאוטים הבא שיוצא בקרוב. ואני שואל למה? למה לנפח כל דבר? ואז אני עונה: "צריך להצדיק את הזמן המבוזבז ולהראות שישנו תהליך מיון רציני". לצערי הזמן המבוזבז הוא בעיקר שלי, ולכן צריך להפכו לכמה שפחות מבוזבז. גם אז עלתה מחשבה זו בראשי, בדיוק בצאתי מדלת המראיין, ובגלל שאני נמצא כבר בסביבה, ברחוב ראשי של העיר הגדולה, זה הזמן להתקשר לטלי.

"היי טלי מה קורה?"

"מה יכול לקרות? אני תקועה בפקק והסתום הזה מולי לא זז, ואני בכלל צריכה שמאלה, אני נוסעת לעבודה ויש חנייה ברחוב שמאלה והוא ממש סתום, חוסם לי את הדרך".

"אה אני מבין שהכול כרגיל, תגידי בא לך להיפגש?"

"אממ... כן למה לא, נלך למסעדה טובה לצהריים, דווקא שמעתי על מסעדת דגים מצוינת".

(כמה צפוי, מסעדה!)"

"בסדר, אבל אני מקווה שיש להם עסקיות כי אני חוסך את השקל תשעים האחרונים להשקעה באגרות חוב".

"אל תדאג יש להם עסקיות". ("פחות ממאה שקלים מטאלים חדשים לא נצא).

"או.קיי. קבענו בשתיים ליד המשרד שלך".

"טוב ביי...אידיוט! (לא אתה, הנהג הזה שמולי)"... ניתוק!

יש לי בערך שעה להעביר... מה כבר אפשר לעשות בחום הזה. נו ,אז לטייל. קפה לא בא בחשבון כי בטוח שנשב במסעדה לפחות שעתיים וחצי על פי היכרותי אותי ואותה. ברור שאחרי האוכל יבואו גם הקפה והתלונות על כך שבלסנו למוות. אם לא קפה אז אולי האושר השני? תוך פחות משישה רגעים מופיעה מולי באורך פלא גלידרייה מגניבה עם שישים אלף טעמים שונים וכל שאבקש לו יהי. אני רק רציתי כמה כפיות וניל צרפתי, אבל יצאתי משם עם כוס בעלת שבע טעמים שונים בקומות שונות, ובקומת הפנטהאוז שוקולד חם מתקשה עם סוכריות צבעוניות. בכלל לא מנקר עיניים ובכלל לא בקו ישר עם העובדה שאני שלושת רבעי שעה מארוחת שחיתות במסעדת דגים. בעודי צועד עם נופת הצופים הנוזל על ידי עובר מולי מקבץ נדבות שמתלונן בשפה שקשה להבין אבל מסביר בצורתו שהוא ממש זקוק לתרומה. מיד הוצאתי את העודף שנותר מיצירת המופת בעלת שבעת הצבעים והקומה הסוכרייתית, וכך ירדה לטמיון השקעתי באגרות החוב. אבל לא נורא המטרה היא נעלה ושתמיד אהיה בצד התורם ולא בצד האחר. לא עברה שנייה וגם מגדל הבבל הצבעוני ירד לטמיון או יותר נכון ירד לי על כל המכנסיים. זה בדיוק מה שהייתי צריך עכשיו? לא! אבל זה מה שהיקום זימן לי נכון? אין צורך שתענו על זה, זו שאלה רטורית. בכל מקרה הזמן קצר ואני כבר צריך לפגוש את טלי.

"עוד לא הייתה פעם אחת שקבענו ולא איחרת לי באיזה רבע שעה ואני חשבתי שאני מאחר כבר.."

"כן, פשוט נורא קשה לעזוב את כל העבודה באמצע, הייתי חייבת לסיים משהו. מה נשמע?

"אצלי הכול רגיל מאוד, קצת חם לי, עשיתי סיבובים כדי להעביר את הזמן. מה, אז הולכים למסעדת דגים הזו?"

"כן, שמעתי שהיא מעולה ושהמחירים ממש סבירים, אני מקווה שגם נמצא שם חנייה בסביבה."

נכנסנו למכונית, הפעלנו את המזגן והתחלנו לנסוע לעבר מסעדת הדגים הנכספת. בדרך התנגנו שירים ברדיו שמדברים על אהבה ואושר ואני חשבתי לעצמי שזה בעצם הנושא של רוב השירים. אתם מבינים? אפילו בשירים המתנגנים כך סתם בזמן נסיעה, מפמפמים לנו את נושא האושר באופן שיטתי, אז איך זה שלא נרגיש שהמשימה שלנו עלי אדמות היא החיפוש אחרי אושר. תוך כדי מחשבות, טלי עצרה פתאום וצעקה: "חתיכת מניאק, מי נתן לך רישיון". אני חייב להגיד שדבריה החזירו אותי בשניות למציאות ולעובדה שהשירים ברדיו ומשמעותם אינם מעניינים אותי, כמו הבילוי עם טלי והמסעדה הממשמשת ובאה.

"אני מאוד אוהב איך שאת עדינה כל כך כשאת נוהגת".

"כן אה? אבל קשה להיות עדינה שעל הכביש יש מלא בהמות".

"בזה את צודקת! נמאס מבהמות, מזל שהולכים לאכול היום דגים".

טלי צחקה ואז צעקה: "יש מצאתי חנייה!"

"אני חייב לציין שזו באמת נראית מסעדה מגניבה, גם יש הרבה אנשים שזה בדרך כלל סימן טוב.

טלי מיד הוסיפה: "כן ואני גם רוצה מקום ללא עישון, אין לי כוח שאחרי הארוחה השיער שלי יריח כמו מאפרה."

"שלום כמה אתם?" שאלה המארחת. (שבעה... מה היא לא רואה שאנחנו שניים?)

"שניים", אמרתי.

המארחת צעקה בקול צפצפני במיוחד: "יש לי רק באזור ללא עישון".

טלי קפצה: "למה את מתנצלת על זה, זה מצוין בשביל..."

צפצוף נשמע:"אז בואו אחרי".

המארחת במסעדה חייכה באופן מאולץ ומרוב שחייכה באופן לא רצוני, נשאר לה החיוך הקבוע וגם שאנשים מתלוננים על האוכל אצלה, היא ממשיכה לחייך וזה נראה כאילו היא צחקה להם בפנים. טוב, מצד שני היא מקרינה אווירה חיובית במסעדה. הרי אמרנו שאם נחייך העולם יחזיר לנו חיוך, אבל בכל כלל יש יוצא מן הכלל ויש זמנים שבהם לא כדאי לחייך כמו למשל כשלקוחות מתלוננים על המנות. רגע! למה באמת לקוחות מתלוננים כאן על המנות? אני מקווה שהבעיה בלקוחות ולא במנות!

טלי התחילה להתעטש: "ואוו ממש קר כאן, איפה הם מחביאים את הגופות?"

עניתי מיד: "לפי התלונות של הלקוחות נראה לי שהם מחביאים אותם במנות עצמן".

"איכס יא מגעיל! עכשיו לא בטוחה שיש לי תיאבון", טלי.

ושוב עניתי מיד:" מה את אומרת? לך אין תיאבון? אין סיכוי כזה שבעולם!"

"שלום, הייתם כאן בעבר?" שאלה המלצרית.

"זו הפעם הראשונה שלנו", אמרה טלי.

מצחיק לשמוע את טלי אומרת משפט כזה במסעדה (שזו הפעם הראשונה שלה).

"לספר לכם על המיוחדים שלנו?" שאלה המלצרית.

האמת שאחרי השאלה הזו קצת נבהלתי משום שאני לא בטוח שאסתדר עם הרגילים שלהם, אז לא ממש עניין אותי המיוחדים.

 

 

הוצאות ספרים


הוצאות ספרים קמו והתפתחו במשך

קרא עוד

הוצאות לאור


הוצאות לאור משגשגות, ולראייה...

קרא עוד

המלצות הצוות


בשנה האחרונה פרסמה הוצאת ספרים

קרא עוד

פרקים ראשונים


כאן ניתן להתרשם מפרקים הראשונים...קרא עוד

פרסמו ספרכם כאן


חדש באתר - פרסום ספרים חדשים ואירוח

קרא עוד
שם:
טלפון:
מייל:
הודעה:
סניף צפון 04-8734066
סניף מרכז 052-5702454