מדינת הנשים

 

לנה פתחה את החלון והביטה אל הרחוב. למרות השעה המוקדמת הורגשה כבר  אווירת חג. בכל פינת רחוב נראו דגלים תלויים ממרפסות הבתים וגם תמונות ענקיות של יושבת הראש. היא נשמה את האוויר הצח והבחינה בזווית העין במספר דמויות שעשו את דרכן לכיוון כיכר המהפכה.

בוודאי סדרניות, חשבה לעצמה. האוויר הקריר החל לחדור פנימה והיא התעטשה. היא מיהרה להתרחק מהחלון וללבוש חלוק. הלכה לכיור, מצאה את כד המים ומילאה אותו. אחר כך חזרה אל החלון והחלה להשקות את הגרניום שבעציצים.

 

 

מאז מתה ביאלה, החתולה הזקנה שלה, לא רצתה יותר לטפל בחתולות וכתחליף פנתה לגידול פרחים. היא הייתה מאוד קשורה לחתולה, שאותה גידלה מאז שהייתה גורה, ובאבדנה חשה כאילו איבדה חברה קרובה. לכן, גם מתוך הרגשת צער ושמירת אמונים לחתולה שמתה, ואולי בגלל שלא רצתה להתנסות פעם נוספת באבדן דומה, העדיפה להפנות את אהבתה לפרחים. מספר ניסיונות כושלים עם זני פרחים נדירים הביאו אותה למסקנה שככל  שהפרחים זולים ופשוטים יותר, כך הם עמידים יותר בשינויי מזג האוויר וממילא, גם אם לאו, לא כואב הלב כשהם נובלים. אפשר למצוא בקלות תחליף בהוצאה קטנה ואין צורך להתאבל.

עמיתה לעבודה במכון העיסוי בו עבדה לאחר שחרורה מהכלא, בשם קלרה, סיפרה לה פעם שפרחים מרגישים כשאוהבים אותם ומגיבים בהתאם. משראתה את החיוך הנסוך על פניה הוסיפה: כן, כן, את יכולה לצחוק אבל אני נוהגת לדבר אל הפרחים שלי. הם לא עונים, זה נכון, אבל אני חשה שהם מגיבים לאהבתי ומחזירים לי בתמורה בפריחה מרהיבה.

לאחר שסיימה להשקות, אספה כמה עלים צהובים ופרחים שהתייבשו. תראו איזה יופי, היא חשבה בהביטה אל הגרניום שפרח בעציצים בשלל צבעים. מעט טיפול כבר נתן את אותותיו. ללא העלים הצהובים ועם מעט טיפות מים עליהם נראו הפרחים נוצצים ובריאים באור הבקר. היא הרגישה כאילו הגרניום חש בשינוי ומחייך אליה. לרגע חלפה לנגד עיניה דמותה של קלרה.

בהרגשה טובה חזרה אל המיטה תוך שהיא משאירה את החלון מעט פתוח. היא אהבה להרגיש את האוויר הצח החודר לחדר. אפילו בימים קרים נהגה שלא לסגור את החלון עד הסוף.

השעה עוד מוקדמת, חשבה, כדאי לקחת ספר ולקרוא מעט לפני שמתלבשים לקראת הטקס. אולי לא אלך הפעם, חשבה לעצמה. ההצגה הייתה ידועה מראש, נאומים משעממים, מחיאות כפיים כפויות. הטקס חזר על עצמו מדי שנה במתכונת קבועה. וכי למה אפשר כבר לצפות? למה לא ליהנות מיום השבתון כדי לנוח מעט, לקרוא ספר או לשקוע במחשבות? מי ישים לב שאני חסרה?

עם זאת פעמון אזהרה דמיוני השמיע קול וקרא: קומי, התלבשי ולכי לטקס. את לא רוצה שיהיה לך סיפור לא נעים בגלל שטות כזו. גם אם תצליחי להתחמק עלולים לגלות שלא היית שם. מלשינות מצויות בכל פינה, ואת עלולה ליפול בפח.

בעוד היא מחזיקה בספר, המחשבות שלה התרוצצו כך לכאן ולשם. תרדמה נפלה עליה. לפתע התעוררה למשמע קול דפיקות בדלת. לבה החל לפעום במהירות עוד בטרם פקחה את עיניה. תוך שהקיצה תפסה שאין שום סכנה הפעם ואין ממה לפחד. בכל זאת כשניגשה לדלת, קולה עדיין רעד מעט כששאלה:

"מי שם?"

"בוקר טוב לנה. רוצה לבוא אתי לטקס?

לנה זיהתה את קולה של שכנתה לקומה, קסניה, היססה לרגע ואז אמרה:

|"תודה קסניה, אבל הבטחתי לכמה חברות להיפגש אתן ואני לא רוצה לאכזב אותן".

בכוונה לא ציינה שמות או מקום. זה יאפשר לה מאוחר יותר לשנות גרסאות או אפילו להתחמק מללכת. הזהירות הפכה אצלה לטבע שני. אמנם קסניה לא נראתה מלשינה, אך מי יודע?

היא לא חשה כל חשק ללכת, ודאי לא עם קסניה שהייתה אמנם נחמדה וקורקטית, אבל רחוקה מאוד ממה שלנה ציפתה למצוא אצל חברותיה. נטולת כל חוש הומור, תמיד רצינית, בעלת אינטליגנציה בינונית ומשעממת להחריד. ממש לא מישהי שיתחשק לבלות בחברתה את הבוקר.

היא שמעה את קולות צעדיה המתרחקים. אולי היא רק עושה את עצמה ונשארת לבדוק אם אני הולכת, חשבה. כדאי בכל זאת להתלבש ולצאת.

בחוסר רצון לבשה את שמלת התכלת החגיגית, הסתרקה והביטה בראי. קמטים מעטים נראו מסביב העיניים ובמצח. בשער שלה, שהיה פעם חום, הופיעו שבילים לבנים. אין מה לעשות, חשבה, הזמן עושה את שלו. בכל זאת לגבי אישה בשנות החמישים המאוחרות לחייה, היא נראתה לא רע יחסית.

תכלת ואפור היו הצבעים האהובים עליה ורוב מלבושה, כמו גם רהיטי הבית שאותם בחרה היו בצבעים דומים. כשהתחילו למכור בחנויות בגדים צבעוניים, כולן התנפלו על הבגדים החדשים וזרקו את הבגדים האפורים שהיו עד אז נחלת הכלל. לנה, בחכמה רבה, השיגה בפרוטות בגדים אפורים ועם מעט צבע הפכה אותם לתכלת. אלקסיה, שכנה טובה שהתגוררה עמה באותו הבניין  ועסקה בתפירה בשעות הפנאי עזרה לה לבנות לעצמה מלתחה מתאימה לפי מידותיה. מעט הקישוטים בדירתה היו בצבעים מנוגדים שהשתלבו יפה עם הרקע: צהוב, כתום ואדום בגוונים השונים.

היא יצאה את דירתה וטרקה את הדלת בחוזקה. הלכה עד לפינת הרחוב ואז, כאילו שכחה משהו בבית, חזרה בצעדים מהירים לאחור. התבוננה בתשומת לב מסביב ואחרי שווידאה שאיש לא שם לב אליה חמקה לדירתה. הפעם פתחה את הדלת בשקט בהיכנסה פנימה.

היא פשטה את הבגדים וחמקה למיטה. לבה עדיין פעם במהירות, למרות שלא עשתה שום מאמץ מיוחד. היא ניסתה להירגע ולהירדם שוב, אך ללא הועיל. לבסוף קמה והתיישבה בקצה המיטה. הייתה כה שקועה במחשבותיה עד כי עיניה לא ראו את התמונה הענקית של יושבת הראש שהייתה תלויה לנגד עיניה על הקיר. אילו היה מישהו שואל אותה באותו רגע, הייתה יכולה להישבע שהקיר ריק.

המחשבות באו והלכו, הנה היא ילדה קטנה, אוחזת ביד אמה. הן הולכות ברחוב כאשר לפתע מגיחות משאיות ונשמעות צעקות מחרישות אוזניים. משמרות המהפכה נכנסות לבתים ומתחילות להוציא החוצה זקנים, צעירים וילדים. נשים צורחות נתלות על הגברים כשהן מנסות למנוע מהמשמרות לבצע את מטלתן. אישה אחת מחזיקה בזרוע של ילד קטן ובוכה. הילד נבהל ופותח בצרחות ובבכי. צעירה מהמשמרות ממהרת לדחוף את האם הצידה, אך היא אינה מרפה. לבסוף מגיעות עוד שתי נערות מהמשמרות ומרחיקות אותה מבנהּ. היא צורחת צרחות נוראיות ואחת הנערות מכה אותה על פיה. דם רב נשפך מהפה ומהאף של האישה, אך היא ממשיכה לצעוק כשפניה פונות לכיוון המשאיות. אלו נוסעות לדרכן, והאישה נשכבת על הארץ כשפניה נוגעות באדמה וממשיכה בבכי. שתי נשים אחרות ניגשות אליה ומנסות להרגיעה ולהקים אותה על רגליה.

אמה של לנה, שעצרה וצפתה בנעשה משכה בידה ומיהרה לחזור עמה הביתה.

לנה התגוררה עם אמה בבית קרקע. כשהחלו הדיכויים ופורסמו צווים להפרדה בין נשים לגברים החלה המשטרה להכין רשימות של הגברים שעדיין חיו עם משפחותיהם. הוריה של לנה פתחו כמה קרשים ברצפה וחפרו מתחתיה מרתף קטן שאפשר היה להסתתר בו. מעל הקרשים שניתן היה להחזירם בקלות למקומם הונח שטיחון. שם, במרתף המאולתר, בילה אביה חודשים רבים עד לאותו הלילה שבו נשמעו דפיקות בדלת ומשמרות המהפכה פרצו לביתם, גילו את המסתור ולקחו אותו.

לנה לא זכרה את הפנים של אביה ובקושי רב את הפנים של אמה. היא קמה מהמיטה, ניגשה לשולחן הכתיבה, משכה את המגירה האמצעית והפכה אותה. בתחתית הייתה מודבקת מעטפה. בידיים רועדות שלפה מתוכה תמונה ישנה שהחלה לאבד את הצבעים. הנה אמי והנה אבא שלי חשבה תוך שהיא מביטה בתמונה, מנסה לגלות בפעם המי יודע כמה תווי פנים שיזכירו לה משהו. למרות זיכרונה הטוב לא הצליחה למצוא קשר בין דמות האב בזיכרונה שהיטשטש במשך הזמן ובין פני הגבר שראתה בתמונה. רק הידיעה שזה הוא, כאן, לפניה, אוחז בידה של ילדה קטנה שהקשר בינה ובין האישה המבוגרת שהביטה בתמונה היה פרי ידיעתה בלבד,  יצרה את הרגש העמוק שהתעורר בלבה כשהביטה בתמונה. לנה החזירה את התמונה - הקשר היחיד שלה לעברה - אל תוך המעטפה, אחזה במגירה והחזירה אותה למקומה.

קולות רמים שהגיעו מהרחוב החזירו אותה למציאות. היא הביטה אל השעון וראתה שהמחוגים מצביעים על עשר וחצי. זה מוקדם מדי לסיום הטקס, חשבה.

לפתע נשמעו דפיקות בדלת, והיא קפצה שוב מתוך תחושת פחד בלתי נשלטת.

"רק רגע, אני כבר באה".

היא לבשה את החלוק ובלי לשאול פתחה את הדלת. נינה ואנה, הידידות שלה מאז שעבדה במכון עמדו בפתח.

"לא תכניסי אותנו?" שאלה אנה.

"סליחה, אני קצת מבולבלת. הלכתי לטקס אבל בדרך הרגשתי לא טוב וחזרתי הביתה", שיקרה לנה, שלא כהרגלה. "כנראה אכלתי משהו לא טוב אתמול".

"בטח אכלת מהכיבוד המחורבן שהגישו במכון לכבוד יום המהפכה", אמרה נינה. "גם לי זה קרה    פעם ומאז אני לא נוגעת יותר בדברים האלה".

"אם כך", המשיכה נינה, "את לא יודעת מה קרה, נכון?

"מה קרה?"

"אנה, ספרי את", פנתה נינה לאנה, "את יותר טובה ממני בהסברים".

אנה החלה לספר אך היא הייתה כל כך נרגשת, ובקושי היה אפשר להבין מה היא אומרת. לנה קלטה שקרה משהו חשוב מאוד, אבל מה?

"אני לא מבינה", אמרה לנה. "מה את מנסה להגיד על יושבת הראש? מה קרה לה?"

"יושבת הראש הודחה", כמעט שצעקה אנה. "אולי תספרי את", פנתה לנינה. "אני נרגשת מדי".

"ובכן", אמרה נינה שנהנתה מהסיטואציה, "תארי לך שבמקום יושבת הראש, החברה טטיאנה, הופיעה על הבמה מפקדת המשטרה, החברה קריסטינה. עצם הזכרת שמה היה בו די כדי לגרום לצמרמורת. שקט מוחלט השתלט על ההמון. כולן היו בטוחות שטטיאנה, שלא נראתה על הבמה חלתה או קרתה לה תאונה, ולכן לא יכלה להופיע".

החברה קריסטינה החלה לדבר בשקט ובטון שליו ובטוח. כולן היו המומות כל כך עד שלא הצליחו בהתחלה לקלוט את משמעות דבריה.

היא פתחה בכך שאמרה שנעשו שגיאות קשות בהנהגה, ולכן היה צורך לבצע שינוי מידי. הכול נעשה כמובן לטובת העם והמדינה. החברה טטיאנה, כך אמרה, פגעה ביסודות הקדושים של הכרזת העצמאות. היא נתנה פקודות להרוג ללא הבחנה ואף נהנתה להרוג בעצמה כל מי שרק חשבה שמהווה סכנה עבורה. חפות מפשע נרצחו או נלקחו לעבודות כפייה ללא משפט. משפטי ראווה כוזבים היו למעשה יום-יומיים כדי שהעיתונים יוכלו לפרסם רשימות אינסופיות של בוגדות עם סיפורים מסמרי שער, שכל קשר בינם ובין המציאות לא היה אלא פרי דמיונן של המפרסמות.

תכניות כלכליות שהוצגו כשיא ההצלחה היו בפועל כישלון חרוץ. כל הספרים שפורסמו במיליוני עותקים כפרי יצירתה של טטיאנה היו תרמית אחת גדולה. הם נכתבו על ידי סופרות מוכשרות שאחר כך נרצחו כדי למנוע מהן לגלות את האמת.

קריסטינה המשיכה בגילוי המעשים הנוראים של טטיאנה וחברותיה בצמרת המפלגה ולבסוף הודיעה שכל האשמות נתפסו, הודו במעשיהן ויזכו למשפט הוגן בדלתיים פתוחות כדי שכל אזרחית  תוכל לבוא, לשמוע ולראות במו עיניה כיצד מיושם הצדק. כל העובדות מהחקירה יתפרסמו בעיתונות בצורה גלויה ללא צנזורה, וכל אחת תוכל לקרוא את הפרטים.

"בסוף דבריה אמרה שמהיום מתחיל עידן חדש, של חופש אמיתי", התערבה אנה כדי שלא ייזקף הכול לזכותה של נינה. "את מאמינה? קריסטינה?"

"לא צריך למהר כל כך לשמוח" אמרה לנה, נרגשת עד דמעות ממה ששמעה זה עתה מפי חברותיה. "נחכה ונראה".

הניסיון לימד אותה להיות זהירה, אפילו זהירה מאוד.

"אני חושבת שלנה צודקת", אמרה נינה שהייתה יותר שקולה ופחות רגשנית מאנה. ימים יגידו.

הנשים המשיכו לפטפט על מה שקרה עוד זמן מה ולנסות לנחש מה באמת גרם לשינוי ומה צופן העתיד. הידיעות היו כל כך יוצאות דופן, עד כי אנה שכחה להציג לפני חברותיה, כהרגלה, את השמלה החדשה שתפרה לעצמה. היא הופיעה כל פעם עם שמלה חדשה, פרי ידיה, שהייתה תופרת משמלות ישנות ומשאריות בדים. כולן צחקו על כך מאחורי גבה, אך נמנעו מלהגיד לה מה באמת חשבו כדי לא לפגוע ברגשותיה. היא הייתה אישה חביבה למדי, גם אם לא מאוד חכמה, והיו לה תמיד כוונות טובות.

לבסוף נינה העירה שלנה הרגישה לא טוב, ולמרות הבשורות המרעישות מן הראוי לתת לה לנוח. נינה ואנה נפרדו מלנה וירדו לרחוב, לא לפני שהעירו ללנה שכדאי לה להוריד את התמונה של טטיאנה מהקיר ולתלות במקומה תמונה של קריסטינה.

לנה נשארה לבד, נרגשת, מנסה לעכל את החדשות. כך או כך, חשבה, עבורי זה מאוחר מדי כדי שמשהו ישתנה בחיי. אני לא רוצה לחשוב על זה עכשיו. היא פשטה את החלוק, לקחה ספר וניסתה לשקוע בקריאה. המחשבות חזרו שוב ושוב למפגש שזה עתה הסתיים. היא נזכרה במה שאלכסנדרה ואנסטסיה אמרו לה לפני שנים מספר. האומנם זה השינוי האמיתי שהן האמינו שיבוא? אולי זו רק ההתחלה ונדרש מהפך נוסף לפני שיתרחש השינוי האמיתי? הייתכן שתתרחש הפיכה הפוכה והמצב יחזור לקדמותו? לא צריך למהר ולשלול את האפשרות. נשארו עדיין חברות רבות נאמנות לטטיאנה שלא נאסרו, והללו לא יוותרו בקלות על העמדות שהיו להן במשך התקופה שטטיאנה הייתה יושבת הראש.

היא לא הצליחה לקרוא ואחרי כחצי שעה שמה לב שעיניה בוהות עדיין באותו הדף. היא הניחה את הספר הצידה ושקעה בשינה עמוקה.

 

 

 

הוצאות ספרים


הוצאות ספרים קמו והתפתחו במשך

קרא עוד

הוצאות לאור


הוצאות לאור משגשגות, ולראייה...

קרא עוד

המלצות הצוות


בשנה האחרונה פרסמה הוצאת ספרים

קרא עוד

פרקים ראשונים


כאן ניתן להתרשם מפרקים הראשונים...קרא עוד

פרסמו ספרכם כאן


חדש באתר - פרסום ספרים חדשים ואירוח

קרא עוד
שם:
טלפון:
מייל:
הודעה:
סניף צפון 04-8734066
סניף מרכז 052-5702454